אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, כ״ה

אלא החתימה משמע מבואר דלחתום קודם שהעידו העדים אסור ולכך אמרו לאחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם דזה שקר דחתמו במותב תלתא והג' לא ידע עדיין והש"ך בס"ק נ"ט מפריז על המדה דלכתחיל' מותר דקי"ל למחזי כשקרא לא חיישינן והא דאמרינן משחתמו אין מעידין בפניו וחותם כבר כתב הר"ן דחתימה קמיית' בשקרא הוה דבשעת חתימה לא היה במעמד שלשתן וצירוף אח"כ אינו מועיל וכו' וכ"כ הש"ג בשם ריא"ז דמותר לעשות כן לחתום ואח"כ לקבל עדות וכו' ובאמת הא דמתיר לכתחילה ודאי ליתא ובפרט לפרש כן בדברי המחבר דהא העתיק לעיל סי' ל"ט סל"ג דעדים אסורים לכתוב שטר ולחתום שום קנין משום מחזי כשקרא ומכ"ש הב"ד ועיין מש"ל בישוב דברי מ"מ אלא אפי' בדיעבד נראה דפסול כי אינו מובן לי מ"ש דלכך אין להעיד בפני השלישי אחר שחתמו משום דלא היה בצירוף שלשה דצירוף אחר החתימה לא מהני אמת שכ"כ הר"ן אבל הר"ן ז"ל הוסיף ובשעת חתימה לא היה במעמד ג' שהשלישי לא היה ראוי לצרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחת"י עדים ע"כ ואם הדין כמ"ש הש"ך דיכולים לחתום טרם שקבלו העדים א"כ למה אין השלישי ראוי לצירוף השתא אי כולם לא ידעו מחת"י עדים יכולים לכתוב ולחתום אסמך שיעידו אח"כ בפניהם מכ"ש אי ידעו ב' וא' לא ידע עד אח"כ למה לא יוכל לחתום על סמך שיעידו אחר כך בפניו א"כ למה לא הוי כאן מותב תלתא ולמה לא הוי צירוף ודוחק לומר הואיל ואינם בענין אחד דשנים יודעים ואחד אינו יודע לא הוי צירוף דאינם בסוג אחד משא"כ בשכל שלשה אינם יודעים הוי צירוף אח"כ בעת קבלת עדות אבל כששנים כבר יודעים לא הוי צירוף אחר החתימה וכצ"ל לרא"ה בחדושי' דפסק דקי"ל לא חיישינן למחזי כשקרא וטעמא דמשחתמו אין מעידין בפניו דלא מותב תלתא כחדא הוי דבשעה שחתמו לא היה זה שלישי זה מצטרף עמם עכ"ל וג"כ קשה למה לא היה מצטרף עמם הא לשיטתו מותרים כל הג' לחתום טרם שקבלו העדות וצ"ל דמיגרע גרע וזה אפשר שדייק בלישנא דלאו מותב תלתא כחדא הוי אך זה דוחק וגם קשה לכוון כן בדברי הר"ן דכתב להדיא דהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמם כיון שלא היה מכיר חת"י עדים ולדברי הש"ך היה ראוי להצטרף ולכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם וסייעתו שיחתמו ב"ד ודאי חיישינן למחזי כשקרא כמ"ש התו' ובב"ד יותר ריעותא איכא אך זהו בחתימה אך טופס הקיום שכותב ספרא טרם חתימת הב"ד הוא רק כמו מעשה עדים ולא עדיף מיני' ולכך אי בעדים חיישינן לשקרא אף זה הכתיבה אסור אבל אי בעדים ל"ח לשקרא אף זה כשר דהא לא חתמו עדיין הב"ד ונוסח הקיום לא עדיף מעדים ולכך בכתיבה דפריך מר"פ דס"ל אפילו בעדים חיישינן לשקרא פריך שפיר אפי' אכתיבה ומוקמינן לי' באמת מילתא דרב עד שלא כתבו אבל לפי דקי"ל דלא חיישינן בעדים לשקרא אמרינן משחתמו דבחתימת ב"ד ודאי חיישינן וא"ש. ומ"ש הש"ך מריא"ז ז"ל הריא"ז ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכן היא שיטת ר"ת וכן יכולים הדיינים לכתוב ולחתום אפילו עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יוציאו מתחת ידם וכו' עכ"ל והש"ך בס"ק נ"ח כתב סוף דבריו אמת וראש דבריו אינן אמת ולכך נסתייע מסוף דבריו ובאמת חדא בחברת' מישך שייכי דריא"ז הוא מכת דלא גרסי' כאן בכתוב' בהך מימרא אמר רב רק ר"ה ואם כן כל הסוגיא אזלא שלא אליבא דהלכתא וסבירא ליה דחיישינן ומחזי כשקרא ולכך פריך הגמרא בממ"נ אי חיישינן אף בכתיבה נמי ומוקמינן באמת בכתיבה אבל לפי דקי"ל כרב אדחי' כל האי מימרא דקי"ל כרב דלמחזי כשקרא ל"ח ולכן פסק דהכל מותר הן להעיד אח"כ שכבר חתמו שתים והן לחתום טרם שקבלו העדות וא"ש ובעל כה"ג כתב דדבריו צריכין הגהה ולא ידעתי למה ולכך כתב דכן כתב ר"ת דר"ת פוסק באדרכ' והדשאה דלא חיישינן למחזי כשקרא ועיין בתו' ורא"ש פרק מרובה: