אלא בע"א כו' פי' הסמ"ע דבע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר צריך לומר בב"ד עדותו ושיזכור דאל"כ הוי ליה מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תימה דהא לקמן בסי' נ"א מבואר דע"א בכתב לדעת הרמב"ם אם טען פרעתי ה"ל מתוך שאיל"מ ולדעת הרא"ש עכ"פ זוקק לשבועה להכחיש העד אבל מעולם לא עלה בדעת הרמ"א להגיה דאין משגיחין בשער כלל עד שיבא ויגיד לב"ד ואז ה"ל כשאר עדות בע"פ ולכן ברור כמש"ל דאם בא לפני ב"ד שטר בע"א מכשירין ודנין על פיו ואמרינן דהוא בחזקת זוכר רק דס"ל לרמ"א דאם בא לב"ד ואמר דאין זוכר אע"פ שכת"י יוצא ממ"א מפסל שטרא. איברא דגם בזה תמה הש"ך מנ"ל דזהו חד תי' בתו' על הא דאמרינן כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרו דלמה בעי זכירה ימסור שטרו לב"ד ותי' דמיירי בע"א ושטר בע"א אינו כלום ועוד תי' דאיירי דלא אמר להם לכתוב או דלא נכתב בנוסח שטר ע"ש (ועיי' מש"ל סי' ל"ט) ולפי דקי"ל סי' נ"א דע"א בשטר מהני העיקר כאידך שינויא של התו' וליתא להך דינא ויפה הקשה ויותר קשה לשיטת הרמב"ם שהוא דיעה קמייתא הנזכר במחבר דמפרש הך כותב אדם פי' בפשוט' דכיון דשטר יוצא מתחת ידו ואי בעי קלתי' הרי הוא כמו שאין כת"י יוצא ממ"א ונאמן דאינו זוכר ומפסל השטר ומזו יליף כל דין הנ"ל ואם כן דין זה דיש הבדל בין ע"א לב' עדים ליתא. ואמת כי לכאורה משמע כדברי הרמ"א בתשובת הרי"ף שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות חתם קרוב ורחוק בשטר ולא הכיר הרחוק מן קרובים שלו הרי עדות הרחוק כשר אי זוכר העדות וקשה הא ה"ל כמו ע"א בשטר כיון דלא מפסיל בצירופו עם הקרוב הואיל ולא הכיר ואם כי ל"ל דיזכור עדותו בע"פ אך לקמן בסי' נ"א בררתי דברי רי"ף באופן אחר עד שאין מזה ראי לדברי רמ"א ולכן באמת הרמ"א אזיל לשיטתו ונמשך אחרי דעה קמייתא שהוא דעת הרמב"ם דשורת הדין לעולם בעינן שיזכור העדות רק בכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר אינם זוכרים דכיון שהגיד וכו' והרמ"א ס"ל ס"ס זה כדעת הריב"ש דע"ח יכול לחזור בעדותו ואין בו משום חוזר ומגיד וא"כ עדיין יש לו מגו באומר אינו זוכר דהא יכול לחזור מעדותו לגמרי וא"כ הרי הוא נאמן דאין זוכר ופסול השטר וא"כ אין מתו' ראיה דלא ס"ל כדעת הרמב"ם ואמת כי גם בהך דינא דלקמן השיג הש"ך ועיין מ"ש שם אבל עכ"פ דברי רמ"א לשיטתו נכונים וא"כ דוקא בשעד לפנינו ואומר דאין זוכר אבל בסתם אמרינן דזוכר כמו בשני עדים וכשר והיינו הך דלקמן בסי' נ"א וכן אם מת דכמו בשני עדים כשר משום תקון עולם וכמש"ל בסי' כ"ח כן י"ל בע"א דמ"ש דמנ"ל לחלק בכה"ג וברור:
אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
