אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, ט״ז

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

לא נתקיים עיי' אורי' שכתבתי בשם התו' והרא"ש דאפילו אומר להדיא דמעיד על כת"י מ"מ לא מהני ודייקי' ליה התו' מהא דאמרינן ואי ליכא אחר מה נעביד וכו' ולא אמרינן דיאמר בפי' על כת"י אני מעיד א"ו דזה לא מהני והקשה מהריב"ל דלמא איירי דליכא אחר המכיר חת"י רק הוא לבדו וא"כ אם יאמר על כת"י יצטרך להעיד עוד אחר עמו והא ליכא ולר"מ דהא זה ואי ליכא אחר עליה קאי דאמרינן שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן בזו ר' לקולא ורבנן לחומרא וקשה בממ"נ אי ליכא אחד דמעיד על כת"י החי זולת אותו עד בעצמו ואין אחר אתו אם כן מה רבי לקולא הא אין כאן קיום כלל דכת"י החי לא נתקיים כלל וע"כ דאיכא אחר המכיר ג"כ כת"י העד החי אם כן מה רבנן לחומרא ומה פריך איך נעביד הא יכול לומר על כת"י אני מעיד והרי יש כאן אחר שיצרף עמו להעיד ג"כ על כת"י ואם כן מועיל כמו לרבי ואיך כאן צורך תקנה ולא חומרא לרבנן וע"כ מוכח דלא מהני אמירתו בזה לרבנן כלל וא"ש ולק"מ. ויש מקום ספק לדעת הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה בשאין עדי שטר זוכרין ענין השטר יכולים לקיים השטר רק צריכין שתים על כל חתימה דה"ל על כת"י מעידים א"כ אם בהך דינא דאיכא על העד החי עוד ע"א דמעיד על חתימתו והוא אומר דאינו זוכר ענין שטר אם יכול להעיד בצירוף עוד אחר על עד השני דהא לא נפיק אפומי' רק פלגא דממון דגם על חתימת ידו היה צריך עד שני להצטרף עמו ובאמת מסתבר כן רק תמהני מסתימת הרא"ש דלא זכרו ולכן אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש דודאי סתמא דמילתא דעדים זוכרים מ"ש בשטר וכמש"ל לשיטת הרמב"ם רק אם אומר להדיא דאינו זוכר ובא לגרוע כח השטר בזו נאמן דהא השטר מקוי' ע"פ ויש לו מגו ופה שאסר וכו' אבל כאן דאמירתו אינו זוכר הוא ליפות כח שטר דאם זוכר אינו יכול להעיד על כת"י שני משא"כ באינו זוכר דיכול להעיד אם כן הא לית ליה מגו ואינו נאמן לומר דאינו זוכר ליפות כח השטר נגד חזקה דאמרינן מסתמא זוכר וצ"ע דלמה לא יהיה העד נאמן בזה ומ"ש זה משארי עדות כיון שהוא אומר דאינו זוכר בבירור כלל וכלל ושוב ראיתי בב"ח ופרישה שכתב בפשיטות דאם אינו זוכר עד שצריך לעד אחר לצרף עמו להעיד על חתימתו יכול להעיד על כת"י העד השני ובטלה דעתי נגד דעתם ועיי' משא"ל בזה:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.