אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, י״ד

ואין אנו מצריכים לשאול אותם כו' מזו מוכיח דצריכי לשאול העדים באין כת"י יוצא ממ"א דהא משמע אפילו בכת"י יוצא ממ"א אילו היו נאמנים היו שואלים אותו ודוחק לומר דודאי מסתמא כשבאין להעיד אמרינן דזוכר כמ"ש הרמב"ם עד שאין זוכר לא יגיד אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ואין בא לב"ד להעיד אז שפיר יש חשש דלמא שוכח דזהו דוחק וגם מש"ל דיבאו העדים ויאמרו זהו חתימתי ואני עד בדבר משמע דצריך להעיד דכך מורה הלשון ואני עד ופי' הש"ך דאינו בא רק לשלול דאם אין זוכר דפסול דלשון ואני עד לא משמע כן אך מכל מקום לדינא דברי הש"ך מוכרחים דודאי בדיעבד אם לא שאלו הב"ד ואמרו סתם שהוא כת"י הרי זה בחזקת זוכר דאל"כ מה בכך כשכת"י ממקום אחר ניכר דאין להם מגו דאין נאמנים דאין זוכרים למה הא מסתמא דאין זוכרים וגם קושי' הראב"ד באומרים אמנה היה הואיל והוא עולה אין נאמנים מה בכך סוף כל סוף אמרו אין זוכרים אלא ודאי הואיל ומשוי נפשי' רשעי' ה"ל כאילו לא אמרו דבר וכמו דשתקי וא"כ מוכח דשתקי נאמנים ואמרינן דזוכרים ולכך כתב הרמב"ם כל עד שאינו זוכר לא יעיד ואם כ"כ דלא אמר דזוכר עדותו פסולה אם כן הך מיותר דמה נ"מ אי יעיד או לא הלא כ"כ דאמר דזוכר אין עדותו מעלה או מוריד ואי כוונתו דלא יאמר שזוכר אם באמת אין זוכר זהו פשיטא מיותר דפשיטא דלא יעיד שקר א"ו אזהרה לעד שלא יעיד דאולי שכחו הב"ד לשאול לו אם זוכר וילך לו ויסמכו הב"ד אחזקה דזוכר ויכשירו עדותו שלא כדת ולכך לא יעיד אמנם נראה דסבירא ליה לרמב"ם אמת בדיעבד אם הלך לו מב"ד בלי שאלה אי זוכר סמכינן אחזקה וסתמא דזוכר אבל מ"מ מתחילה כל מה דאפשר לברורי מבררין דיש לב"ד לשאול. אותו אי זוכר או לא כדי לברר הספק ולהעמיד הדין על תלו ולכך צריך לומר אי זוכר או לא ומיושב כל הדיוק בלישנא שכתבתי אבל בדיעבד אם לא שאלו מ"מ כשר דסמכינן אחזקה דזוכר כל כמה דלא אמר דאין זוכר וא"ש: