אורים ותומים, תומים · סימן מ״ה, י״ד

אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא פסול כו' הש"ך בס"ק כ"ג האריך לברר ולהכריע כדעת החולקים וסבירא ליה דוקא בתחלה כשר ולא באמצע ובסוף וכבר מראש מקדם גליתי דעתי שבמקום שנחלקו קדמונים לא איש דברים אנכי להכריע ובפרט בדבר זה אשר אפילו אבות עולם לא עמדו בדבריהם ור"ת חזר בו מכח קושי' זיל קרי בתו' ובמחברים ולכן לא אכניס עצמי בזה לומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה חס לי לומר כן רק מ"ש הש"ך ראיה לראיה נצחית מדברי ירושלמי ואולם ישלח ידו להגיה להוסיף ולגרוע ולשנות הסדר ובזה חשב לברר הלכה. לבבי לא כן ידמה ומ"מ א"צ להגיה כלל רק מלה אחת שהוא נראה שהוא טעות דמוכח ויתר כנטל דמי וזולתו לא ומזה ראי' לדברי רמב"ם כי זה לשון ירושלמי בפ"ק דגיטין במשנה כל גט שחתום עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מעתה אפי' כותי אחד יהיה פסול אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר שטר שחתמו בד' עדים ונמצא שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר ותתקיים העדות בשאר. ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אבל למ"ד העדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפי' חתם ישראל בסוף פסול עכ"ל והקשה הש"ך דהא בגמרא דידן איפכא תנן דהואיל דאין עדים חותמין בגט אלא זה בפני זה מהני דחתום ישראל לבסוף דל"ל כי רווחי שביק וכן הקשה במה דאמרינן שטר וכו' דאין לו מובן ולכך שלח ידו להגיה וכצ"ל אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אבל למ"ד עדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול שטר שחתם בד' עדים ונמצאו שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר וכו' ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר כך הוא הגהתו וכל המעיין יראה כמה נשתנו סדרי ירושלמי לפי דבריו להגיה ולהחליף מהיפוך להיפוך ולומר על כשר פסול ועל כל זה אין לו פתר מה דסיים אפילו חתום כותי לבסוף כשר מה שיאט' דכותי הכא הל"ל אפילו חתום פסול לבסוף דכאן לא איירי כלל מן כותי רק מן קרובים ופסולים. ולכן נראה ברור דכל דברי ירושלמי הם כהוויתן בלי שינוי וחילוף רק מילתא ישראל דנאמר לבסוף הוא טעות דמוכח דהל"ל כשר ומה ענין ישראל לכאן הא מדברים בכשרים ובפסולים אלא ברור דהוא טעות ויותרת מקמאי דאיירי בי' מקדם בכותי וישראל וכצ"ל אפילו חתם לבסוף פסול וישראל מיותר ובזה יובנו כל דברי ירושלמי בלי פקפוק כלל וראשון תחילה נאמר במ"ש מתחיל' להגיה גבי גט שחתום עליו כותי אמת הדבר שהרז"ה בגיטין הביא גי' זו ונראה שהיה גירסא שלו כמ"ש הש"ך להגיה ומדברי הרמב"ן במלחמותיו נראה ג"כ שלא הרגיש שהביא גי' בלתי מתוקן ש"מ דג"כ סבירא ליה כגי' הש"ך. אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות עבדים נראה דגי' דידן היה לו והיא גירסא נכונה דפסק שם גט שיש עליו עד כותי חבר כשר וכבר תמה הלח"מ על הרמב"ם דלמה לא פי' דוקא בחתום תחילה כותי וחתום ישראל לבסוף כדאמרינן בגמרא ועוד אי באמת צ"ל כותי חבר אם כן בכל שטרות כשר וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם כותי חבר לאפוקי בידוע שאינו חבר אבל בסתם אמרינן דהיה חבר וסבירא ליה לרמב"ם דבס"ד מחלקינן בין חתום ישראל בתחיל' לחתום ישראל לבסוף אבל לפי דפרכינן א"ה שארי שטרות נמי ומשני אין עדי גט חותמין אלא זה בפני זה נאיד הגמרא מאוקומת' קמייתא דצריך להיות דוקא חתום ישראל לבסוף אלא אפילו בתחילה דכיון דאין חותם אלא זה בפני זה ואין ישראל חותם כי אם שידע מי יחתום עמו וכיון שיודע שיחתום עמו כותי אם יודע בכותי שאיני חבר אינו מצרף עמו לחתום על גט בפיסול העד ולכך אפילו חתם ישראל בתחילה כשר כל שהוא בחזקת חבר ועיין ברז"ה דכתב להדיא דעשו בגיטין כעין נקיי דעת בירושלים שאין חותמין אלא יודעים מי חותם עמהם ע"ש ובהך סברא סבירא ליה לרמב"ם אם כן אף בחתם ישראל תחילה ויסודו של רמב"ם לומר כן הוא מהך ירושלמי דקתני להדיא למ"ד שאין עדים חותמים אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר והוא הדבר שכתבתי דעכ"פ יודע ישראל שיחתום כותי ואינו מצרף עמו אם לא בכותי חבר וסבירא ליה לירושלמי דהא דאמרינן בחתם ישראל לבסוף דוקא הוא למ"ד דעדים חותמים זה בלי זה ואם כן בחתם ישראל תחילה ודאי פסול אבל לבסוף סבירא ליה ירושלמי דגבי גט מיזהר זהיר מבלי להניח רווח דילמא יוסיף בו דבר ויהיה פיסול ומכשול בא"א משא"כ בשארי שטרות לא מיזהר זהיר כ"כ ומניח רווח' וא"ש והדבר מבואר בירושלמי למ"ד אין חותמין אלא זה בפ"ז אפי' חתום לבסוף הכותי כשר והן הך דברי הרמב"ם וסבירא ליה דגם גמרא דילן סבירא ליה כן. ובש"ע הלכות עבדים נגרר המחבר אחרי דברי הרמב"ם דסתם ג"כ בכל מקום דחתם ישראל דכשר והדבר מבואר דגי' זו נכונה ותמהני מהש"ך איך העלים עין מהרז"ה ורמב"ן דלא זכרם כלל וביחוד איך לא הרגיש דלשיטת הרמב"ם וש"ע עכצ"ל דגי' בירושלמי כמו שלפנינו היא גי' נכונה ועפ"י כתב הרמב"ם דינו ומעתה נבוא מ"ש בירושלמי בשטר שחתום עליו עדים ראשונים קרובים או פסולים כשר הא חתמו לבסוף פסול דלבסוף ודאי לא לשם מילוי חתמו כי אם לשם עדות רק מה בכך דחתם לשם עדות כיון דהכשרי' לא נצרפו עמו חף דהקרובים נתכוונו לעדות לא נפסלו הכשרים אם לא נצרפו עמו ולא ידעו בהם כדעת הרי"ף לעיל ס"ס ל"ו ע"ש אך אם אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אם כן ידעו הני בהני וכיון דחתמו פסולים לבסוף ה"ל צירוף ופסול דמה שחתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו אבל אי חתמו זה שלא בפני זה אם כן אף דחתום פסול לבסוף וחתם לשם עדות מכל מקום לא נפסלו כשרים דאמרינן דלא נצרפו עמם ולא ידעו כלל דהם חתומים. וזהו דברי ירושלמי דהא דאמרינן דוקא בחתום פסול תחיל' דשטר כשר ולא לבסוף היינו אם אין עדים חותמים אלא זה בפ"ז ואם כן ה"ל צירוף ולכך בחתם לבסוף פסול אבל למ"ד זה חותם שלא בפ"ז אפילו חתום לבסוף פסול פי' שהיה הפסול חתום לבסוף מכל מקום כשר. וא"ש דלדידן דקי"ל דעדי שטר זולת גט חותמים זה שלא שפ"ז ולא גזרו בהו שטר אטו גט אפילו חתום לבסוף כשר דאמרינן דכשרים לא ידעי בהו ולא נצרפו עמם והגע עצמך שטר שנחתם בשני עדים בכשרות וכי יכולים פסולים שחתמו אח"כ בלי ידיע' הכשרים לפוסלו דבר זה רחוק מסברא ודברי ירושלמי נכונים. ומסכימי' לדעת הרמב"ם בכל אופן ולכן אעפ"י שמנה הש"ך ממש רוב מחברים דפוסלים בחתומים עדים לבסוף מכל מקום ודאי יכיל המוחזק לומר קים ליה כמיעוט הזה ה"ה הרמב"ם והרמב"ן ור"ה גאון וריב"ש ולפמ"ש מבואר כך בירושלמי ופשיטא דאין להוציא מיד מוחזק: