אורים ותומים, תומים · סימן מ״ד, ט׳

וה"מ כשאין אויר וכו' הש"ך הקשה על הטור דכתב כן והא סבירא ליה בעלמא דאפילו יש חלק ש"ח מכל מקום אין למדין מש"א דגזרינ' הרחיק אטו לא הרחיק ואם כן אף כאן אפילו ביש פנוי ש"א היה לטור לפסוק דאין למדין והניח בקושי' ונר' בשלמא התם דאין למדין מש"א היה גזירת חכמים שלא ללמוד מש"א ומדת חכמים כך הוא דהשוו גזירתם משום לא פלוג ותמיד לא ילפינן מיני' אבל בנכתב ש"ו אדרבא לא היה גזירת חכמים מבלי ללמוד דהא במקושר הואיל דכתוב ש"ו ילפינן רק דאנן חוששין הואיל וריעותא לפנינו דנמחק שורה שלפניה דילמא מחקו לש"ו ואילו הוי סהדי דלא מחקו רק בא באונס הוי כשר ואם כן בהניח שטה א' פנוי אנן סהדי דלא היה מוחקו דהא ב' שיטין אינם מניחים חלק אדרבא חזר הדבר. לתקנת חכמים דבמקום ש"ו למדין כמו במקושר דהא אין כאן ריעותא דמחק כלל ופשוט: