אורים ותומים, תומים · סימן מ״ד, י׳

האידנא כו' הלשון מגומגם דנמשך המחבר והעתיק לשון הטור וב"י דייק לישני' דסבירא ליה מדינא דש"ס לא היה כתיבת ש"ו מועיל כיון דשטר שאין בו ש"ו כשר ואם כן לא היו למדין מש"א אפילו בדכתב בי' ש"ו דדילמא הוא הוסיף וכתב ש"ו רק האידנא דקבלו עלי' חוק ולא יעבור לכתוב ש"ו למדין וא"ש אבל המחבר דפסק לעיל ס"ד דאפילו לדינא דגמ' בכתוב בי' ש"ו דלמדין מש"א וא"כ מה האידנא ואפשר לומר דאף דפסק כן לעיל מכל מקום כיון דרבו החולקים לא היו סופרים מתחילה מקיימי' בש"א דאולי יבא לפני דיין החולק או דיטעון הלוה קים לי' כהנך רבוות' אבל עכשיו דקבעו בו מסמרות מכח מנהג יש לקיים בש"א בלי פקפוק. או י"ל דהא דלדינא למדין מש"א משום דרוב שטרות כותבים ש"ו ואמרינן מסתמא זהו סיום שטרא אבל גם זה היה ברוב שטרות שהיו מדקדקים בשטר אם יש בו דבר הצריך תקון וקיום לקום קודם החזרת השטר כי זהו גמר השטר וא"כ אף דלמדין בש"א מ"מ הקיום היה צ"ל קודם וקנינא שהוא החזרת שטר דאח"כ איתרע לי' רובו דמסיימין השטר בש"ו ובשביל כך יוכשר דהא רובא מקיימין קודם וקנינ' ואי אמרת דהך שטר מן מיעוט אף בכתיב' ש"ו ניחוש לו דילמא היה מהמיעוט דלא כתבו ש"ו והוא זייף וכ"כ מהרש"א להדיא בביאור התו' בדף קס"ב ד"ה לפי כו' שאם קיימו לאחר וקנינ' אף דכתוב לבסוף ש"ו ולשיטת התו' ורשב"ם למדין מש"א בדכתב ש"ו מ"מ לא מהני קיום ע"ש. משא"כ האידנא מותרים לקיים אפילו אחר וקנינ' דעכשיו א"צ לומר בתר רוב ניזל דהא ש"ו מעכב וצ"ע: