אורים ותומים, תומים · סימן מ״ג, ז׳

ויש חולקים הש"ך בס"ק י"ט האריך דמשמע מתוך דברי הג"ה וכן מד"מ דלדעת זו אפי' במה שעדים מצוים לטעות אינם נאמנים אם כת"י יוצא ממקום אחר ואינו דעתו כן דבזה כ"ע מודים בדבר שמצוים לטעות כגון עיבור' דירחי דנאמנים אפילו בכת"י יוצא מן מ"א ולא נחלקו רק בטעינו בשנות המלך דלא מצוי לטעות ובזו לסברא קמיית' נאמני' אפי' יוצא כת"י ממ"א ולסבר' הטור ותו' א"נ ע"ש שהאריך במ"ש ראי' שלו אחת לאחת ודבריו צ"ע כי נרא' ברור כדברי הרמ"א כי מ"ש דדעה קמיית' איירי אפילו בדבר שאין עדים מצוים לטעות רק אומרים ע"ז לא נתנו לב אם כן איך כתב הרז"ה ומכאן אנו לומדים דכל טעות שעדים מצוין לטעות נאמנים הם לעצמן ע"ז ולית בי' משום כיון שהגיד שוב וכו' ובגמ' דילן מצינו כיוצא בו בהאי תברא דחתים עליה וכו' עכ"ל ע"ש ואם הך דמוקדמים נאמנים אפילו בדבר שאין מצוי' לטעות משום דאין מדייקי' כ"כ בזמן כמ"ש הש"ך אם כן מה ראי' דבעלמא הם יכולים לחזור בעדותן בדבר שמצוים לטעות כיון דבכאן נאמנים אפילו בשאין מצוי לטעות ושאני הכא דאין דרכם לדקדק ואיך כתב ומכאן אנו למדי' וכו' והביאו דוגמא מהך תברא כו' אשר ענין של זה לא כשל זה ועוד הדבר מבואר בס' אסיפת זקנים באיזהו נשך שהר"ש ווידא"ש הקשה על הרמב"ן מהך תברא וכתב רמב"ן סבירא ליה דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א אפילו בדבר שאפשר ומצוי לטעו' ולא כן הוא דההיא תברא וכו' קשי' לי' ע"ש והרי דבר מבואר דדעת החולקים בעצמן לא אמרו רק בדבר שעדים מצוי' לטעות ובכל זה דעת רמב"ן וסייעתו דוקא באין כת"י יוצא ממקום אחר וכן מצאתי בחדושי רשב"א גיטין דף כ"ו פיסקא אלא ארוסה מי אית ליה פירי כתב להדיא דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והביא ראי' מהך ירושלמי דיכולים עדים לומר ע"ז חתמו כו' הרי דסבירא ליה דהוי כמצוי לטעות ומכל מקום דעתו כהרמב"ן כמו שכתב הה"מ בשמו וכמו שכתב בחדושיו בריש ראש השנה עיין שם הרי אף דמצוי לטעות מכל מקום בעינן דאין כתב ידם יוצאים ממקום אחר ומה שכתב ראי' מהטור דהשמיט לומר דיש שייכות למוקדם באמרם טעינו בקביעות החודש אני אומר אם כן לשיטתו מי ניחא למה ליה לטור לומר באין כת"י יוצא ממקום אחר דוקא טעינו בשנת המלך ולא מפרש ליה בכל גוונא אפילו ביוצא ממקום אחר רק אמרו טעינו בקביע' דירחי א"ו דגם זה צ"ל אין כת"י יוצא ממ"א ואם כן מה לו לדוחק דיהיה כל הקדימה בשטר רק יום אחד וקודם רובו של חודש הלא י"ל טעינו בשנת המלך והוא לזמן רב וכצ"ל בגמ' דסנהדרין דף ל"ב דפריך הגמ' תקשי לך מתניתין שטרי מאוחרים אמאי כשרים אי בעינן דו"ח ופירש"י דלמה מתרצים דבריהם דמאוחר הוא נימא שטר זייפא הוא ומה שעדים אחרים אמרו שראו הלואה הלואה אחריתי היא וקשה מה קושי' דילמא בהך דמאוחרים י"ל דאחרו רק יום א' ובמוקדמים מכל מקום פסול אבל במאוחרים כשרים דאנן אמרינן דטעו בקביע' דירחי דזה מתרצים אפילו בעדים ד"נ דבעי דו"ח ומהכ"ת נימא דמשקרי ואפילו לדעת המהרש"א שכתבתי לעיל סי' למ"ד דאם שנים אומרים בב' לחודש והוזמו לא אמרינן דטעו בקביע' דירחי הכא ודאי כיון דאלו עדים אחרים אמרו שהיה הלואה ביום שלאחריו וכיון דעדים מעידים על יום שלאחריו אמרינן דטעו כמ"ש שם מהרש"א להדיא ועכצ"ל דדחיק לי' לגמרא לאוקמי שט"ח מוקדמים ומאוחרים רק ביום א' לבד וקודם רובו של חודש דכולי האי דחוקים לי' ואף בטור י"ל כן ובפרט דהך טעות דשנות המלך הוא הטעות דקביע' החדש כמ"ש בעה"ת דמלך עמד בל' של אדר כי היה אדר מלא ואם כן בהגיע ניסן הרי כאן שנה שניה והוא חשב כי היה אדר חסר ואם כן עמד בניסן והרי כאן שנה ראשונה (ועיי' בחדושי לר"ה שכתבתי דמה"ט קבעו בניסן ר"ה למלכים ולא תשרי כי הוא ר"ה לכל כמ"ש רש"י משום חשש טעות הלזו ולכך קבעו בניסן דאדר לעולם חסר' וכן הדבר בטור ולק"מ. וממקום שמביא ראי' מדברי המ"מ פרק כ"ג מהל' מלוה דכתב לדעת הרמב"ן ורשב"א אם טעו בעיבורא דירחי לא נפסלו וכן הריב"ש בסי' שפ"ב ומשמע אפילו כת"י יוצא ממקום אחר יש ראי' להיפוך דמן המ"מ ומן ריב"ש אין ראי' דהם לא שאלו במה יודע שהוא מוקדם דאיירי דנודע כמו בעובדא דריב"ש שהיה כתוב בו שנת ק"ד ואז לא שייך שטר חליצה כי אז בעלה חי וכן י"ל בשטר חוב שכתוב בו מוקדם לזמן רב ונודע כי העדים ממש לא היו גדולים אז או לא היו באותו עיר או המלוה והלוה היו אז במד"ה מיום לידתו עד זמן קרוב ואם כן הרי זה מוקדם בהכרח רק השאלה דעדים יהיה פסולים דהקדימו בכוונה וע"ז יפה תי' הרמב"ן ורשב"א דבמה שנוכל לתלות בטעות המצוי פשיטא דאין לפסול לעדים אם יכולים לתרץ דבריהם דטעו ולכך כל השאלה דעדים יפסלו ולא שאל במה יודע דהוא מוקדם ובזו פשיטא דאין פוסלים בטעות שמצוי לטעות רק כל הנדון אם לא נודע שהיה מוקדם רק המה אמרו שטעו ובקשו לפסול השטר בזו אמרינן לאו כל כמיני' ומה בכך דמצוי לטעות אנו אמרינן דלא טעו ושטר כשר וזהו פשוט. והש"ך השוה השאלה במה יודע וכו' והשאלה דעדים יפסלו להדדי וזה אינו ומעתה נבוא לדברי התו' ורא"ש פ' א"נ דהקשו דעדים יפסלו ותי' דאמרו עדים אחרים שהיו אנוסים מחמת נפשות או דעדים עצמן אמרו טעינו בשנות המלך ובקביע' דירחי וכ"כ הרא"ש ולא הזכירו כלל דאיירי דכת"י א"י ממקום אחר כמו הטור וגם בעדים אחרים כתבו דאמרו אנוסים היו ואילו בעדים עצמן אמרו דטעו ולא הזכירו דאמרו אנוסים היו מחמת נפשות וכבר עמד הש"ך בזה וכתב דאיירי בכת"י יוצא ממקום אחר ונאמנים שלא לפסול עצמן אפילו בטעות דלא שכיחא וזהו ליתא. כמ"ש הריב"ש בסי' שפ"ב להדיא ומן אותו טעם פוסל לשט"ח משום דאין עדים נאמנים להכשיר עצמן במה דלא מצוי לטעות. וכן הר"ן בתשובה הנ"ל שהכשיר לא הכשיר רק במה שמצוי לטעות וזהו ברור ופשוט ואל"כ מעולם לא יהיה עדים נפסלים דיאמרו טעינו במה שאין מצוי לטעות ודבר זה לא נשמע ולא נר' כלל להכשיר עדים בטעות דלא שכיחי כלל אלא ברור דהאמת כמ"ש הש"ך דהתו' ורא"ש מדסתמו דאיירי אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר רק התו' ורא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים שהיה מוקדם כמש"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תי' דיש עדים דאמרו שהיו אנוסים מ"נ או דעדים עצמן אמרו שטעו ונאמנים אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר ולכך לא אמרו רק בטעות דלאו כל כמיניה לומר אנוסים היינו להכשיר עצמן אמנם הטור דשאל במה יודע כו' בזה סבירא ליה לטור דאם הם אמרו דהוא מוקדם דבעינן דוקא כת"י אינו יוצא ממ"א. לכך הזכיר הטור דוקא כת"י אינו יוצא ולא התו' משום דשאלת הטור אינו שאלת תו' וזה ברור ונכון ומעתה מדברי התו' מבואר דטעינו בשנת המלך הוי מצוי לטעות דאל"כ בכת"י יוצא ממקום אחר איך נאמנים להכשיר עצמם וכל כמיניה בדבר שאין מצוי כמ"ש הריב"ש והר"ן הנ"ל וכמו דהסברא והשכל מחייב ועכצ"ל דהוי מצוי לטעות ואפשר כמש"ל דטעינו הוא נולד מן הקביע' דירחי כמ"ש הבע"ת ומ"מ סבירא ליה לטור דוקא באין כת"י יוצא ממ"א ש"מ דסבירא ליה דאפילו במה שמצוי לטעות לפסול השטר א"נ וכל כמיני' אלא באין כת"י יוצא ממ"א וזה ברור ומוכח מדברי שניהם תו' ורא"ש והטור. גם נראה דצ"ל מה דהוקשו המחברים כמ"ש הכה"ג בשמם וכן הקשה בט"ז וכן הוא בס' א"ז דלשיטת האומרים דירושלמי מיירי באין כת"י יוצא ממקום אחר אם כן מה פריך מר"ל הלא אמר ר"ל עדים שחתמו בשטר כמו שחקרו עדותן בב"ד דמה קושי' הא מילתא דר"ל הוא כת"י יוצא ממקום אחר וכאן איירי באין יוצא ממקום אחר והלא משנה שלימה היא בכתוב' עדים שאמרו אנוסי' היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמנים ולישב נראה או דהקושי' הוא דלר' מאיר דסבירא ליה בפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב דאפילו אין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים לומר אנוסים מחמת נפשות היינו דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"ש בתו' וברש"י ור' לקיש גופי' בפ' א"נ מוקי ליה הך מתניתין דשט"ח מוקדמים כר"מ וא"כ אליבי' קשה הא כמו שנחקרה עדותן ולר"מ הוי כמו שנחקרה עדותן אפילו באין כת"י יוצא ממקום אחר והקושי' נכונה וכן משמע בנ"י להדיא או י"ל דהקושי' הוא לשיטת ר"ן דסבירא ליה אפילו אין כת"י יוצא ממ"א ואמרו אמנה ומודעות היה דברינו אין נאמנים ופי' התו' שם ד"ה אמר ר"נ כו' דסבירא ליה דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ואע"ג דאמרינן במשנה דאם אמרו אנוסים היינו וכו' דנאמנים דהתם לא נעשה השטר בדין כלל וליתא לשטרא כלל וחספא בעלמא הוא אבל באמנה ומודע' נכתב השטר בדין והם באים לפוסלו אחר כך לא מהימנו וכו' עכ"ל ואם שטר מודע' קרוי ניתן לכתוב מכ"ש שטר מוקדם דהרי ניתן לכתוב מזמן שני ולא מבעיא לדעת האומרים דא"נ לומר פרעתי פשיטא דניתן לכתוב אלא אפילו לדעת האומרים דנאמן לומר פרעתי מכל מקום כבר העלינו כדברי הסמ"ע דלא מצי לטעון להד"ם והיינו כמו שטר מודע' דניתן לכתוב בשביל זוזי דיהיב כמ"ש הר"ן אע"ג דמצי לטעון פרעתי רק להד"ם לא מצי לטעון ואף זו כמוהו ופשיטא דיותר יש קיום לשטר במוקדם מן שטר מודע' הנעשה באונס ואם כן קשה לר"ן איך נאמנים אפילו באין כת"י יוצא ממ"א דמ"ש מאמנה ומודע'. ולכך מתרץ ירושלמי דאמרו עדים על זה חתמו וכו' וטעינו בדבר המצוי לטעות ואם כן הן לר"מ דסבירא ליה דאין נאמנים היינו באנוסים היינו מחמ' נפשות דל"ש כמ"ש התו' וכן באינך דאיכא חזקה דמלוה ועדים מידק דייקי כמבואר בגמרא שם אבל בדבר דשכיח כגון הך דמצוי לטעו' בזמן ויש להם מגו אף ר"מ וכן ר"נ מודה דמהני מגו ולא דמי לאמנה ומודע' דלא מהני מגו לר"ן משום דלא שכיחי כלל ולכך לא אתא ע"פ ומרע לשטרא דהוי כאילו שטר מעיד להדיא דלא כדבריו אבל בענין הנ"ל דשכיח ויש להם מגו לכ"ע נאמנים וא"ש ומיושב כל הקושי' ומזה ברור בידים מוכיחי' דהוא טעות שמצוי לטעות כי אין מצוין לר"מ וכן לר"נ אין מועיל מגו דמזייף וגם היה קושי' הנ"ל במקומו מה קושי' ליה מר"ל כנ"ל וברור ובזו יש להבין דברי הטור דכתב דעדים אחדים העידו שאנוסים היו או שהם אמרו שטעו בשנת מלך ולא כתב גם כן שהם אומרים אנוסים היינו בשלמא בעדים אחרים לא שייך לומר דהעידו דטעו דאטו בתוונא דלבם יתבי ואולי אמרו בכיון כאלו טעו ולבבם מלא מרמה וכ"כ הב"ח ע"ש אבל באותן עדים למה לא כתבו דאמרו אנוסים אבל לפמ"ש ניחא דהטור ליישב משנה שטרי מוקדמים קאתא ואם כן אף לר"ן צריך ישוב ולר"ן כמו מודע' אינם נאמנים אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר ה"ה באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דהיינו מודע' דמ"ש דהא לא היה אנוסים רק על הקדמ' זמן ולא על גוף השטר ואם כן ניתן לכתוב ולא אתא ע"פ ומרע לשטרא היינו מודעה וזה לא שכיח כמו מודע' ולכך כתב הטור דאמרו טעינו וזה שכיח אבל אנוסי' מ"נ היינו תלי' במחלוקת ר"ן ור' אשי וא"ש. וכן י"ל בתוס' בב"ק ד"ל ע"ב ד"ה וחכמים וכו' דהקשו בשט"ח מוקדמים דיש מעמידין אותו כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפילו לר"מ אין פסול אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים וכו' ויש להבין למה לא הקשו בפשיט' לר"י דאמר חכמים היא וגזרה שמא יגבה כו' ולא קאמר בפשוט משום דעדים פסולים אלא דלחכמים שפיר י"ל דאין כת"י ממ"א ואמרו אנוסי' מחמת נפשות ונאמנים במגו אבל לר"מ ליכא למימר כן דר"מ סבירא ליה דאין נאמנים ולכך הקשו לר"מ ודוק. אך יותר י"ל דלחכמים לא רצו להקשות דילמא חכמים כר' יוסי סבירא להו דאוקמינן בפ' ז"ב דסבירא ליה כרבא דבעינן עד חמס ואלו לא הוי עד חמס כמ"ש התו' בפרק א"נ ולכך הקשה מר"מ דסבירא ליה כאביי דלא בעינן עד חמס וא"ש וזהו נראה יותר נכון. אם כן לדינא לפי דקי"ל לקמן סי' מ"ו כרב אשי דנאמן לומר מודעה דין זה אם אמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים השטר צ"ע כי לפי הטעם ניתן לכתוב ג"כ כתב מודע' ולכך פליג ר"א אבל זולת זה מודה לר"נ אף לר"א באמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים הזמן א"כ דלא שייך כאן ניתן ליכתוב וצ"ע ועיי' לקמן סי' מ"ו ובמ"ש שם. ובגוף הקושי' שהקשה על הרמב"ן מהך תברא וכו' נראה דס"ל לרמב"ן ודאי בע"פ מצי לחזור בדבר שמצוי' לטעות אבל בכתב לולי דכת"י אין יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו אמרינן דלא אתא מילתא ע"פ ומרעי לשטרא ואינו נאמנים דבשטרא העומד לימים רבים מידק דייק וכן משמע בתו' הנ"ל במילתא דר"נ דס"ל דאין נאמנים במגו באמנה ומודע' אף דבעלמא אית ליה מגו משום דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ע"ש הרי דאלים מילתא דשטרא יותר ממילתא דע"פ וא"כ הך תברא דב"ב כבר מבואר ועיין מש"ל בסי' מ"ט ס"ב דכל החזרה דאמרינן דצירב' מדרבנן לאו אורח' למידק אין הכוונה כמ"ש בשטר דבזה פשיטא דמצי לחזור דהא סמיך אאשה וקרוב רק כל החזרה דהיה מתחילה אמר לא היא ואח"כ אמר היא היא ע"ש כמ"ש באריכות. וזה הכל בע"פ שאמר דלאו היא אמר היא היא אבל לגרוע מילתא דשטר לא אם לא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו ובזה יובן דברי הר"ן דהעתיק דהרמב"ן חולק וס"ל דאין נאמנים אא"כ אין בכ"י ניכר ממ"א וכתב ואין כאן מקום להאריך אבל זהו ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית בהו משום חוזר ומגיד ומזה ביקש הש"ך להוכיח דס"ל אף הרמב"ן מודה בכה"ג דא"צ לכת"י שלא יהיה יוצא ממקום אחר ובאמת אינו רק כוונתו וזהו ודאי אף דנחלקו בשטר' אבל בע"פ יכול לומר וזהו שסיים ולית ביה משום חוזר ומגיד וזהו כוונתו באמת דאעפ"י דנחלקו בשטר בעדות בע"פ מודי' וכן דעת הרמ"א ומה עמקו מחשבותיו דלעיל בסי' כ"ט העתיק דברי הר"ן בכל מה שהעדים מצוים לטעות וכו' ולא הזכיר חולק כי הוא בע"פ אבל כאן בעדות שבשטר הזכיר דעת החילקים דבעי דוקא מגו וזהו נכון. ומתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דמשמע דחשש אולי טעו העדים י"ל בגט משום חומרא דא"א החמיר הרא"ש וכהנה חששו יותר בא"א טובא. והנה אם אמרו כתבנו בניסן ולא לוה עד תשרי דעברו אר' אסי דעת הש"ך בס"ק ט"ז דנאמנים אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר ולי נראה דאפשר דאפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימנים דיש להבין בר"ן פר"ק דר"ה דהקשו מתחילה והלא עדים פסולים במוקדם ותי' דכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע"ג דעברי דר"א מ"מ מאן דלא ידע דר"א לאו רשע הוא. ואח"כ הביא הך ירושלמי מי מודיע שהוא מוקדם ומביא דעת הרז"ה ורמב"ן דנאמנים לומר טעינו למר באין כת"י יוצא ממקום אחר ולמר אפילו ביוצא ממקום אחר הואיל והוא עביד לטעות וכבר נתקשה בזה בספר בית יעקב בדף מ"ו ע"ש דבממ"נ מתחילה מה פריך והלא עדים הן פסולים ולמה לא תי' בטעות דעבידי למטעי לא שייך פסול ובקושי' שני' דהוקשה מי מודיע לימא דע"ז אמרו טעינו ברב אסי וכתבנו ללות בניסן וכו' אלא נראה דודאי אם הם באים לפסול השטר ואמרו טעינו בדרב אסי לאו כל כמיני' כיון דעולה היא לא מהימני לומר לא ידענו לבטל השטר והגע עצמך אם אמרו אנוסי' היינו מחמת ממון ולא ידענו דאסור לחתום שקר בשביל אונס ממון וכי יהיו נאמנים לבטל השטר וכן באונס נפשות דאמרינן לר"מ דא"נ משום דה"ל ליהרג ופריך הגמ' אילו אתו לאמלוכי וכו' ולא אמרינן בקיצור דהא לא ידעו זה אלא דלאו כל כמיני' לומר כן לבטל שטר רק אי בלא"ה נודע דהיה כן רק הם עברו דר"א א"א למפסלם כלל. דאין לפסול לא' אם לא בדבר ברור כמ"ש סי' ל"ד סכ"ד ע"ש ולכך כששאל בירושלמי מי מודיע לא מצי למימר כה"ג דמ"מ הם אינם נאמנים ולאו כל כמיני' ולכך מוקי ליה באופן אחריתי דטעו בקביע' דירחי וכו' רק דקשי' ליה להר"ן למה שאל לירושלמי מי מודיע ולמה לא שאל דהא עדים הם פסולים וזהו קושי' יותר חזקה ולכך משני דבזהו אילו נודע שהוא מוקדם רק אם באים לפסול העדים י"ל כהנ"ל דטעו בדר' אסי ובזו אין כאן פיסול אבל מ"מ השאלה מי מודיע דלענין לבטל השטר אינו נאמן דטעה בדר"א אף דנאמן בזה להכשיר עצמו וזה נכון וכן מורה לשון הנ"י כמ"ש הש"ך וכל דברי הריב"ש והמ"מ הוא הכל שלא לפסול לעדים ולא איירי כלל לבטל שטר. ובלא"ה הך דינא צ"ע כי נראה כי תו' בפ"ק דר"ה דף ב' ד"ה לשטרות חולקים דהקשו ברש"י דפי' דהעדים אומרים ראינו הלואה בכסליו ושטר נכתב בתמוז ולא ידעינן איזהו קודם דפסלינן מספיקא הא לא פסלינן שטר בספק כדתנן בשטר שנכתב בשבת ושטר שזמנו בא' בשמיטה והוזמו וקשה מה קושיא בשלמא התם הוי עדים מפסלי' ואוקמינן עדים בחזקת כשרות ולכך אמרינן אחרוהו וכ"כ בעה"ת להדיא דלכך אמרינן בשטר שזמנו בשבת כשר דלא למפסל לעדים אבל בעדים שכתבו ללות ולא לוה לא מפסלי כסברת הר"ן הנ"ל א"כ כיון דליכא חזקת כשרות מסייע מספיקא לא מכשירין לשטרא דהממע"ה ויד בעל השטר עה"ת ולכך נראה דס"ל לתו' דעדים הרשיעו לכתוב ללות ולא לוה ואף המה פסולין וא"כ הבו דלא לוסיף דנימא לבטל השטר ואין לדקדק הר"ן דתי' למה לא יפסלו העדים ותי' דכתבו ללות בניסן וכו' וקשה לאביי מא"ל דסבירא ליה עבחז"ל ואפשר לומר כגון ששני יב"ש בעיר אחד ואמר לו לוה לעדים כתבו שאני חייב ליוסף ב"ש זה וכתבו שטר והיה בידם וקודם תשרי נמלך ולוה מיב"ש השני ואם כן הרי זה מוקדם דלא שייך עבחז"ל דהא בשעת כתיבה לא נתכוונו לזכות לזה יב"ש רק אח"כ הלוהו משני ובאמת לולי מוקדם היה כשר דלא בעינן שטרות לשמה כמו בגיטין אבל עכשיו הוה מוקדם רק עדים לא נפסלו בכך דסבירא ליה דמותר לעשות כן וכמ"ש הר"ן לגבי הך דר' אסי ובזה יש להבין דברי הטור דהביא דברי רמ"ה דאם כתב בניסן ולא לוה עד תשרי לא הוה מוקדם וגובה מזמן שני והקשה עליו הטור ע"ש והקשו הא לטור דס"ל עבחז"ל לא יש להך דינו במציאות וע"ש שדחקו ולפמ"ש ניחא דאם כתבו בניסן ללות מיב"ש זה ולוה בתשרי מיב"ש השני וא"כ לא שייך עבחז"ל דהא לא כתבו לזכות לזה יב"ש רק להשני ואם כן הוי מוקדם ולדעת רמ"ה לא הוי מוקדם דהא לא שקרו עדים וע"ז השיג הטור דמה בכך סוף כל סוף הוי מוקדם וא"ש ובאמת יש לפקפק קצת בזה הדין דאם נכתב ליב"ש זה אי מהני ליב"ש אחר דאף דלא בעינן בשטרות לשמו כמו בגיטין מכל מקום על כל פנים השיעבוד לא חל על יב"ש זה דהעדים לא נתכוונו לזה אך ודאי דאם מסר השטר לו בעדים ודאי דמהני דלא גרע שטר שלוה בו ופרע דקי"ל דנמחל שעבודו ומכל מקום אי מסרו לו בע"מ מהני כדלקמן סי' מ"ח והרי זה במכ"ש ויש להקשות קצת אם כן עדיין לאביי קשה איך כותבין שטר ללוה דילמא יכתוב בניסן ליב"ש זה וימסור בתשרי ליב"ש אחר ואם כן הוי ליה מוקדם ולא שייך עבחז"ל ול"ל דבאמת בהוחזקו שני יב"ש אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה דהא אביי ס"ל אף דלא הוחזקו חיישינן לשני יב"ש כמבואר ביבמות וכמ"ש הגמ' בשמעתה הא אמר תנו וכו' ועיין לקמן בסי' מ"ט מ"ש בזה וצ"ל כולי האי דכתב בניסן ולא ילוה עד תשרי ויזדמן שני יב"ש וילוה מהשני אף לאביי לא חיישינן וצ"ע ועוד י"ל דאם כתב ללות בניסן ולא לוה ומת והיורש לוה בתשרי הוה מוקדם דלגבי יורש לא הוי מטו לידו ולא קרוי עבחז"ל כמבואר בתו' בשמעתא הא בי' והא בברי' ע"ש (ולשיטה זו דהך סברא דכתב ללות שייך רק לר"א ולא לאביי ישבתי בחידושי קושי' התו' על רש"י כתוב' דף י"ט ע"א ד"ה טעמא דלרש"י בעדים כ"ע סבירא להו דנאמנים רק בהודאת בע"ד נחלקו ובב"ב ס"ל לר"י דאף בעדים נחלקו ע"ש דס"ל לרש"י ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל עבחז"ל כמ"ש התו' ב"מ דף י"ו ע"ב ד"ה אף ע"ש וא"כ שפיר י"ל דס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים ול"ק מוקדם היכי משכחת ליה די"ל דכתב ללות וכו' משא"כ סוגי' דכתוב' כאביי ועיין רא"ש פ"ק דב"מ דרבא גם כן סבירא ליה כאביי ורבא דמשני כך וס"ל עבחז"ל ואם כן אילו ס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים מוקדם איך משכחת ליה ודוק) ובגוף הדין אעפ"י שאיני כדאי להרים ראש מכל מקום לדינא נראה כדעת הי"א דהא כבר כתבנו לעיל בסי' ל"ד להרז"ה דס"ל דעדים נאמנים דטעו בשנת מלך וכדומה אפילו בכת"י יוצאים ממקום אחר א"כ הזמה בשטר איך משכחת ליה הלא מצו למימר דטעו בשנת המלך ומה יועיל שכתב השטר בזמנו כתבנו מכל מקום אם יהיו נזומים יאמרו טעינו ועוד דאם הוא מצו לטעות ואומרים על זה לא חתמנו אם כן איך אפשר להזימו הא על זה לא חתם כלל ולא על זה הוי כנחקרה עדותו כלל א"כ מה שייך בי' הזמה כיון דלא חתמו עליו כלל ואם כן המחבר דכתב לעיל דעת הרי"ף והרמב"ם דהוי הזמה בשטר ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה רק כרמב"ן ולדידהו לא קשה גם כן מכל מקום איך יהיה הזמה גבי' הא העלינו דלפסול עדות אמרינן דטעו במכ"ש בהזמה די"ל דאיירי בדבר דלא נוכל לטעות בקל אבל להרז"ה דס"ל דאמרי על זה לא חתמנו ולא הוי כנחקרה עדותן בב"ד איך שייך בי' הזמה. ועוד נראה דהרז"ה דכתב בפ"ג דיבמות דלכך לא הוי שטר מפי כתבם דהוא בשליחו' הלוה או המקדש והקשה עליו הרמב"ן דעדיין קושי' הרי"ף במקומו במה דאמרינן דאי לא דכירי העדים זמן שטר קדושין זימנא דחזו בכתבא ומסהדי מה בכך ימסרו השטר לב"ד ואין צריך לעדות שלהם ולזכירתן כלל ע"ש ונר' דהרז"ה אזיל לטעמו דס"ל דעל זמן השטר לא נחקרה עדותן כלל וע"ז י"ל לא חתמנו וטעינו אם כן אף דבד"מ כ"ז דלא אמרו טעינו מוציאין ממון מתקנת' דרבנן מכל מקום לקטול נפש ודאי דא"ס על זמן הנזכר בשטר קידושין ועל חזקה כיון דעל זה לא נחקרו עדותן כלל ואיך נקטול נפש על דבר דלא נחקרו עדותן ולא סמכינן על זמן קידושין אם לא דיעידו בע"פ הזמן ואם כן שפיר י"ל דחזא בכתביו ופשוט וכ"כ העיטור באות זמן לאחר שהביא ירושלמי הנ"ל דיכולי' לומר על זמן לא חתמנו כלל והעלה דמיירי אפילו בכת"י יוצא ממ"א כתב והיינו דגר' בפ"ד אחין אי דחזא בשטר' רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכו' דלא אמרינן בזמן כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכו' עכ"ל והוא הדבר שכתבתי ולכך לק"מ להרז"ה והרמב"ן דטען עליו אזיל לשיטת דלא סבירא ליה הך דרז"ה כמ"ש וא"כ הרי"ף ותו' ורמב"ם דכולם משני שינויי אחריני בהך דפ"ד אחין ש"מ דלא ס"ל הך סברא של הרז"ה דנימא דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר לא יהיה ע"ז נחקרה עדותן ואם כן אחרי רבים להטות גם יש דמות ראי' לדעת זו מהך גמ' ריש פרק אד"מ שהבאתי לעיל דפריך הגמרא ולפריך ממתניתי' דקתני מאוחרים כשרים איך דייקינן בהך סהדי דלמא משקרי ופירש"י אע"ג דעדי' מעידים על הלואה שהיה מוקדם הך ה"ל מלוה ע"פ והנך עדי בשטר משקרי והקשה הגאון מהר"ם לובלין דמה קושי' דלמא מאוחרים כשרים איירי דליכא עדי אחריני רק הם עדי שטר אמרו אחרנהו ואם כן הם נאמנים ולא שייך למפסל סהדי וכתב דרש"י סבירא ליה דאין עדים מהשטר בעצמן נאמנים כי עדים אחרים אבל על הטור וסייעתו קשה ותי' מה קמ"ל מאוחרי' כשרים פשיטא ודבריו במ"ש רש"י לא סבירא ליה דעדים עצמם נאמנים תמהני איך נעלם מעין חכמתו דברי רש"י בריש ר"ה דפי' דעדי השטר אמרו כתבנו בתמוז וראינו הלואה בכסליו ולא נודע אם מאוחר או מוקדם ע"ש הרי דסבירא ליה עדי עצמן נאמנים גם מה שתי' פשיטא תמהני הלא איכא תנא דפוסל במאוחר בפ' ג"פ משום דכותבין שובר ואם כן קמ"ל דלא חיישינן ועוד הא קמ"ל דדאקני משעבד דאל"כ אף מאוחר פסול. ולכן נר' דסבירא ליה דהא קתני רישא פרוזבל מוקדם כשר ומאוחר פסול וע"כ איירי דעדים אחרים מעידין כן דל"ל אותן עדים מי מהימני ול"ל דאין כת"י יוצא ממקום אחר מה בכך הא פרוזבל ודאי דא"צ קיום דהא נאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד אף דלא ראינו כלל ומ"מ נאמן משום חזקה לא שביק וכו' ע"ש ומכ"ש בדאית קמן והמלוה טוען שהוא אמת דא"צ קיום דלא יהיה דנאבד לגמרי ומה"ט מכשירין אין בו זמן עיין לקמן סי' ס"ז סל"ה ע"ש וזה פשוט דלא גרע מאלו נאבד לגמרי ואם כן לית להו מגו דמגו שלהם אינו דהוי מ"ל אין זה כת"י דמגו בי תרי לא אמרינן רק מגו דשתקי וזהו לא יפסול פרוזבל ואם כן מי מעיד על קדימ' פרוזבל ואחרו ע"כ עדים אחריני ובזו קתני שטר מוקדמין פסולי' ואיירי בהך גוונא דפרוזבל כדקתני בברייתא כשר בפרוזבל פסול בשט"ח וכו' והיינו בעדי אחרינא ושפיר קשה איך דייקינן בהך סהדי וא"ש. אך זהו הכל דאינם נאמנים רק באין כת"י יוצא ממ"א אבל להרז"ה וסייעתו קשה קושי' מהר"ם הנ"ל ונר' ליישב בדוחק דכי אמרינן דעדים יכולים לומר ע"ז לא חתמנו ולא דקדקו כהוגן בזמנא דשטרא היינו במסקנ' דחזי' לן הגמ' דד"מ לא בעי דו"ח אבל לס"ד דאף ד"מ בעי דו"ח אם כן הזמן הוא עיקרו של עדות וע"ז סובב והולך כל עדות אם כן איך ס"ד דלא ידקדקו היטב לחתום בזמן כראוי דאף דסבירא ליה להרז"ה דבשטר לא שייך הזמה כמש"ל מכל מקום כיון דצריך דו"ח לברר ולדעת אמיתותו של עדות והוא הכל תלוי בזמן אם כן לא שייך ע"ז לא חתמנו דזה יותר מוטל עליהם מן שם מלוה ולוה ולכך בס"ד ע"כ אין העדים נאמנים רק עדים אחרים אמנם במסקנא דקי"ל אין עדים צריך דו"ח בד"מ שפיר קאמר הוא הירושלמי דיכולים לומר ע"ז חתמנו וכו' דלא תלי' בי' גוף העדות (ולפ"ז צ"ל לפמש"ל בישוב הך פ"ד אחין דסבירא ליה גם שטר קדושין א"צ דו"ח וזהו דלא כמש"ל לדעתו בסי' ל"ד ע"ש ודוחק) אבל לשיטת הרמב"ן התי' מרווח כמ"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר אף דנימא בפי' ירושלמי דסתם דבכל מקום עדים נאמנים לומר מוקדם הוא אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר מ"מ לדינא לא קאי דירושלמי לשיטתו דסבירא ליה בפ"ב דכתובו' דעדים נאמנים לומר אמנה הוא ולי' בי' משום אל תשכן באהליך עולה דלא קאי אלא למלוה ולא לעדים ואם כן אף מוקדם סבירא ליה דלית בי' משום עולה דאין לך מוקדם יותר משטר אמנה ולכך יכולים לומר לא דקדקנו בשטר בזמנו דהאמין הלוה למלוה דהא אפי' על אמנה יכולים לחתום אבל לפי דקי"ל בגמ' דידן דעדים אין רשאים לחתום על אמנה דה"ל עולה אף מוקדם כיוצא בו ה"ל עולה וצריכי' לדקדק בזמנו של שטר בתכלית הדקדוק ומהכ"ת שיהיה נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א ועוד זה צריך לפרש הא דכתב הטור בעדים אחרים מעידים שהם אנוסים מחמת נפשות להקדים נר' דלא פסול לגמרי דהוי ליה תרי ותרי דמסתמא דעדות לא הוי לי' אנוסי' מחמת נפשות ואם כן ה"ל כאלו מעידים בפי' דלא היה אנוסי' מחמת נפשות ועדים אחרים העידו דהיה אנוסי' ה"ל תרי ותרי ועיין לקמן סי' מ"ו סל"ז והדבר מבואר: