אורים ותומים, תומים · סימן מ״ג, כ״ח

נותנים למי שכתוב אדר סתם הרב הש"ך בי"ד הקשה שם בסי' ר"כ דהביא המחבר גם כן דעת הרמב"ם דפוסק כר"מ דאמר בנדרים דס"ג כשהוא כותב אדר ראשון כותב א"ר והשני כותב סתם ואמרינן לר"מ אע"ג דתנן במשנה הנודר עד אדר היינו אדר ראשון היינו כשלא ידעו שאז נתעברה השנה אבל בדידע מן עיבור אסור עד אדר שני ופי' הרא"ש דסתם כותבי שטרות ידעו מן עיבור ואם כן איך פסק כאן דסתם אדר הוא אדר ראשון. ואפשר לומר דקשי' ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון אם כן הא דקי"ל בעדיות דמעברין שנה כל אדר עד ר"ח ניסן אם כן בשטרי מו"מ דקי"ל מאוחרים פסולים וכן שטרי הלואה בדלית בי' דאקני וכן בגט להרמב"ם מאוחר פסול אם כן הם שכתבו בכ"ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה וע"כ כתבו אדר סתם ואחר כך בכ"ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו"ד באדר שני ממנו או שקנה שאר נכסים גב' הלואה ואם כן ברב ימים ושנים יוציא זה שטרו ובו אדר סתם בכ"ח בו וידונו הב"ד לאדר שני והרי הוא מאוחר ויוציא במו"מ השדה מיד המוכר ובהלואה יגבה מהנכסים שקנה באדר שני שלא כדת ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב"ד עברו השנה בסוף אדר ואותו זמן צריכי' באמת העדים לכתוב אדר שני ואם בא שטר באדר סתם דנין שהוא באדר ראשון דזה דוחק וברב ימים מי ידע שהיו מעברין בסוף אדר וידונו כפי הדין ויהיה שטר מאוחר שלא כדת. ולכן סבירא ליה להב"י דכך הפי' כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין ותו ליכא חשש כלל רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר ד"מ זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר כיון דאז ודאי ידעו מן קביעו' העיבור אז כותבים אדר ראשון לר"מ ראשון ולר' יהודה אדר סתם וזהו דאמרינן הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע כו' פי' בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך והא דלא ידע וכו' פי' עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיני' תקלה כלל וא"ש דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכ"ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקי' כתב בכה"ג דאם נכתב שיפרע סוף אדר י"ל סוף אדר שני והיינו כמ"ש המחבר בי"ד סי' ר"כ דסוף אדר היינו אדר שני ואף דר"ן תמה על גרס' זו דכיון דמיירי דלא ידע מן עיבור אם כן מהיכי תיתי יאמר דנתכוון לאדר שני ונר' דיש לומר אולי כוון לאדר שיהיה נקבע ע"פ ב"ד ואם יעברו יהיה אדר שני ולכך כיון דהוי ספק ספק נדרים להחמיר ולכך אדר מן תחילת אדר ראשון עד סוף אדר שני ובזה נראה ה"ה באומר עד חצי אדר ג"כ אסור עד חצי אדר שני דהוא לשון ספק ודלא כב"ח בי"ד המתיר ואם יש שבועה לפרוע בסוף אדר חיוב שבועה עליו מספק לפרוע סוף אדר ראשון: