אורים ותומים, תומים · סימן מ״ג, כ״ד

ולפיכך נכתב מתחילת חשון כו' מקור הדין הוא מגמרא הנ"ל אי ידעית' יומא דאקנית' כתבו יומא דאקניתא ואי לאו כתבו יומא דכתבו ואי לאו מחזי כשקרא ודייקי מה אירא דמחזי כשקרא תיפוק ליה דאם לא ידעו בבירור יום שקנו בי' פשיטא דצריכין לכתוב יום הכתיבה דאם לא כן אולי יקדימו הזמן שלא כדין ולזה פי' אפי' יום הברור להם כהך דינא דנסתפקו באיזה יום בתשרי אבל ברור להו דלא נעשה בחשון מכל מקום אסור לכתוב בחשון והש"ך בס"ק מ' כתב דלא נראה כן רק פי' דלא יכתבו עדים שטר ויהיה אצלם עד עמדם על בירור הזמן ואם לא יעמדו יקרעו השטר מכל מקום הכתיבה אסור דעל כל פנים כשכתבו תחילה לא היו יודעים ונכך אסיר. וכתב דבאמת להך דלא סבירא ליה דחוששין למחזי כשקרא לא סבירא ליה הך דינא ולכך הרא"ש בפרק גט פשוט השמיטו וזה נראה שהיה עיקר סמיכתו שחולק על הרשב"א שהביא להדיא דסובר כמ"ש בש"ע וכן בעה"ת ובאמת לא היה אז למראה עיני הכהן דברי הרא"ש במרובה דכתב להדיא גבי הרשאה דלא חיישינן למחזי. כשקרא וכתב אע"פ דיש חלוקים במחזי לשקרא כהאי דג"פ אי ידעיתו יומא דאקנייתא כו' כי היכי דלא מחזי כשקרא ומודים כ"ע דחיישינן להאי מחזי כשקרא וכו' ועוד נ"ל דהני דמי להדדי משום דליכא חששא אלא דנר' ככותב שקר אבל התם (פי' בג"פ) איכא למיחש לפסול עדים כי ימצא שלא היו באותו מקום ביום שנכתב בו עכ"ל הרי מבואר דפוסק לדינא הך דבפ' ג"פ משום דמחזי כשקרא ועל כן מפרש כמ"ש הרשב"א וכן בעה"ת דיכתבו יום הברור להם ולכך חשש להזמת עדים דאי כמ"ש הש"ך מה הזמה יש כאן אי לא נתברר להם יום הקנין הא יקרעו השטר ואם יתברר הא אין כאן הזמה דבאמת היו בו ביום במקום ההוא דהא לא ישקרו ועכצ"ל כמ"ש הבע"ת דיכתבו יום הברור שלא היה בו הקנין ולא הכתיבה ואם כן אולי לא היו ביום ההוא הן או המלוה והלוה באותו מקום וצ"ל הא דכתב דיש לחוש לפיסול עדים והא בגמרא דב"ב אמרינן להדיא הטעם משום דמחזי כשקרא דודאי אין העדים נפסלים בב"ד דהא טענינן ליה אחרנוהי וכמ"ש בפרק אד"מ רק בעיני העולם והמוני עם יהיו נחשבים כפסולי עדות כי לא יתנצלו בעדים שהיה מאוחר ואם כן מחזי כשקרא כי האי שיהיה בעיני המוני עם לפסולי עדות ועדי זוממין חיישינן. ועיין בפלפלא חריפתא לב"ק ותראה גם כן כמ"ש ובהא ניחא במה שהקשה בס' בני יעקב דברי הרא"ש אהדדי דכתב בפרק הזורק על הא דאמרינן כי יתיבי בהיני כתיבו בהיני אע"ג דנמסר לכם מילי בשילי דטעמא שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר ע"ש ואילו בפ' ג"פ נתן הטעם משום מחזי כשקרא ע"ש אבל לפי מ"ש ניחא דהא יאמרו לעדים אין חשש בב"ד כי יטענו אחרנוהו כו' רק בעיני עולם דיאמרו לעדים עמנו הייתם ויהיו נחשבין כזוממין ומשקרים והיינו מחזי כשקרא האמור בפרק ג"פ דיהיו בעיני הבריות כמשקרים ועדים זוממים ומחזי כשקרא כי האי וודאי חיישינן וא"ש ולא ק"מ דברי הרא"ש אהדדי ובני יעקב הניח בצ"ע ולק"מ והדבר מבואר כי הרא"ש מפרש בגמרא כמו שפי' הבע"ת ורשב"א ומה שכתב הש"ך בשם ב"ע דכתב ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשקרא ל"ח כתבו יומא דבריר להו וכתבו ואחרנוהו עכ"ל גם מזו ראיה דהב"ע מפרש כמ"ש בעה"ת דאי כש"ך אי אתברר להו אין כאן איחור ואיך יכתבו ואחרנוהו אלא דמפרש דיכתבו בחשון ואם כן הוא מאוחר אלא דבריו בלא"ה תמוהין דאי מכל מקום צ"ל ואחרנוהו מה מיחזי כשקרא שייך כאן וכן טען עליו בתשובת מיימוני בס' משפטים ע"ש וצ"ל דמפרש מחזי כשקרא כך דהעולם יאמרו שהם מעידים שקר ולכך לא כותבים יום ברור רק כתבו ואחרנוהו כדי שלא יבאו מעולם לידי הזמה ושקרן מיבעת בעית דאילו האמת אתם למה לא יזכרו יום הקנין או יכתבו יום הכתיבה אבל להיות כי כל דבר שקר בודים יום מלבם כדי שא"א להכחישן וזהו הפי' דמחזי כשקרא דמביאים עצמן לחשדא אבל לפי דקי"ל דל"ח לכך מותרים לכתוב אבל יכתבו ואחרנוהו וכו' ולא שייך חשש הזמה דהא מבואר בו ואם כן פשוט דהדין בש"ע אמת וחס ושלום לפקפק בו ואין בדברי הש"ך ממש כלל (ומוכח מדברי רש"י ותוספות בפרק קמא דראש השנה דאפילו בדיעבד יש לפסול דפי' דלכך תקנו בא' בניסן ר"ה למלכים דיכתבו בכסליו הלואה בתמוז ולא ידע איזה מוקדם דקשיא להו לתו' ולאביי דסבירא ליה עבחז"ל מי ניחא ולא פי' כפשוטה דקנו מיניה בתמוז ולאחר כמה שנים בא לכתוב שטר ולא כתבו יומא דקנו שהוא תמוז רק כתבו בכסליו ואם כן הספק אי תמוז קודם לא כתבו מוקדם ואי כסליו קודם ה"ל מוקדם ולכך בא' בניסן ר"ה והוא מאוחר ול"ק מן עבחז"ל דאם כסליו קודם הקדימו לכתוב ואיך שייך עבחז"ל ואין צריך לכל הדחוקים של תו' דהודו מלוה ולוה דהוא הלואה אחת וכו' אלא ברור דסבירא ליה דכה"ג דאינם כותבים לא יום הקנין ולא יום הכתיבה רק זמן ממוצע מחזי כשקרא ופסול ואם כן א"א לומר כן מיהו מתו' אפשר דאין כאן קושיא כל כך די"ל דאזלי לשיטתן דסבירא להו דאין קנין מועיל שיכתבו יום קנין בשטרי הלואה אבל ברש"י פי' המפורשים עיין בא"ז דסבירא ליה כרי"ף בשטרי קנין ומ"ש באקנייתא בין ילוה או לא ילוה היינו קנין וכ"כ רבים מן המחברים ע"ש באסיפת זקנים ומכל מקום לא פי' כן ש"מ דסבירא ליה כה"ג הוי מחזי כשקרא ודוק. ואין להקשות אם כן לפי זה ל"ל הטעם במוקדם משום גזרה שמא יגבה מן זמן ראשון תיפוק לי' דמחזי כשקרא וקשה לשיטת האומרים דפסול דיעבד דאפשר לומר בטועים לא פסלינן במחזי כשקרא ולא פסלוהו רק אם מתכוונים אבל לא בטועים ומוקדם פסול אף בטועה ולק"מ ועוד אפשר לשיטת הרא"ש דטעם משום הזמה אם לא הזכיר שם מקום כלל בשטר כשר דהא ל"ל להזמה אבל מוקדם מכל מקום פסול וא"ש ותי' ראשון נראה יותר):