אורים ותומים, תומים · סימן מ״ג, י״ט

כל שטר וכו' כגון שנפל כו' הקשה הסמ"ע והב"ח על הטור דהעתיק דין זה והוא סבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן מה צורך לראי' לו דהאמת דלא נמסר ביום שכתב הא עבחז"ל ותי' הב"ח דבנפל חיישינן אולי אמר בפי' לעדים שיחתמו ויתנו השטר לידו לא ליד המלוה ואז לא שייך עבחז"ל עכ"ל ותמה הש"ך בס"ק י"ט דהוא נגד כל סוגי' דשמעת' דב"מ מצא שט"ח וכו' דאמרינן לאביי לא יחזור משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' ואלו להב"ח עדיין החשש דילמא אמר ליתן בידו ונר' דדברי ב"ח הן דברי התו' שם ב"מ דף י"ג ד"ה משום כו' דהקשו לאביי לא הוצרך עבחז"ל דאף דסבר כר"א ודאקרי וכתוב לא אמרינן מכל מקום חיישינן לפרעון וקנוני' ותי' דהא דאמרינן משום וכו' דאקרי וכתוב לא אמרינן מילתא באפי נפשי' היא ולא שייך להא דאמר אביי עבחז"ל עכ"ל וכתב מהרש"א דדבריהם בלתי מובן דמהיכי פסיקא לי' דלא ס"ל כר"א וכו' ועוד כיון דע"כ מסברא דנפשי' סבירא ליה לאביי דעבחז"ל אם כן נימא דמה"ט לא ניח' לי' בשנויא דר"א אמנם נראה ברור כך דאביי סבירא ליה עבחז"ל ומשני המשנה כאן דלכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' וביקש הגמרא לתרץ תינח הא דמוקי לי' משנה דב"ב דכותבין שטר ללוה וכו' משום דעבחז"ל ניחא אבל מה דוחק' דמשנה דכאן דקתני לא יחזיר משום פרעון וקנוני' לימא הטעם כר"א משום דכתב ללות ולא לוה ואי דעבחז"ל דילמא צוה לעדים שימסרו בידו דזה שכיח דמהכ"ת יצוה לעדים להוציא קול שלוה ולהוזיל נכסים במה דבאמת לא לוה ועיין ברא"ש דכתב דהוא דבר תימ' דישתעבד במה דלא לוה ולכך חיישינן וע"ז קאמר הגמרא משום דקשי' לי' לאביי כיון דאין כותבין כו' דאקרי וכתוב לא אמרינן ואם כן צריך אביי לשנוי' חיישינן לפרעון וקנוני' דאי צוה לעדים שיהיו חותמים ומוסרי' לידו באופן דלא שייך עבחז"ל אם כן עדיין אין רשאים לכתוב ואם כן חזר הדבר למה ניחוש לזה הא ודאי עדים עשו כהוגן ואי דילמא אקרי וכתבו נגד הדין ולא חששו למוקדם כיון דריעותא לפניך דנפל אביי לא סבירא ליה הך דנימא דלמא אקרי וכתב ואם כן עדיין קשה יחזיר וע"כ צ"ל אביי חיישינן לפרעון וקנוני' וא"ש ואין זה ענין כלל להך דסבירא ליה עבחז"ל רק מילתא באפי' נפשי' דהגמרא הוצרך לומר כן דלא תקשי למה ליה פרעון וקנוני' כמ"ש וזהו כוונת התו' משום דקשי' ליה אביי לא ניח' ליה שנויא דר"א (ופי' ולכך הוצרך לומר חיישינן לפרעון וקנוני') ולא קאי אדאמר אביי עבחז"נ דזה ודאי מסברא אמרה אבל עדיין המ"ל כשנויא דר"א דחיישינן דילמא כתוב ללות וצוה למסור בידו ולכך קאמר דלא סבירא ליה דאקרי וכתוב ולכך משני חיישינן לפרעון וכו' וזה ברור להמעיין בכוונת התו' (כי הך מילתא אלא הא דתנן מצא גיטי וכו' הוא רק הפסק מאמר מתוספ' גאון כמ"ש מפורשי' עיי' בס' א"ז והמשך הדברים בגמרא דרבינא ור"א כך ליכא למיחש דאקרי וכתוב אלא מתניתין דקתני וכו' והוא הדברים בעצמותן כמ"ש בהמשך ונכון וראוי וא"ש) כי הך מימרא שם בב"ב הוא עבחז"ל אבל כאן דלא אמרינן דילמא צוה לעדים למסור בידו ולא שייך עבחז"ל ואי דעדים אינם רשאים לעשות כן בנפל חיישינן דלמא אקרי וא"צ לומר דחיישינן לפרעון וכו' ולכך אמרינן באפי' נפשי' דלא סבירא ליה דאקרי וכו' וא"ש והדברים ברורים. ולפ"ז דהעלינו דהך שני מילתא דאביי דעבחז"ל ודאקרי וכתב לא אמרינן לא תלי' זה בזה והם עניני' נפרדי' אם הן י"ל הטור פסק כהך דאביי דעבחז"ל אבל בשביל זה אינו חיוב לומר דסבירא ליה הך מילתא דאביי דאקרי וכתוב לא אמרי' כי זה לא תלי' בזה כלל כמ"ש התו' וכמ"ש בביאור דבריהם ובזה אמרינן דאקרי וכתב חיישינן וחוששין כמ"ש ב"ח דאמר לעדים כתבו והבו לי דלא שייך עבחז"ל ולכך בנפל חיישינן וא"ש ודברי הטור ותו' עולים כאחד. והש"ך ביקש ליישב דקאי על גט אשה דחובה הוא לאשה ולא שייך עבחז"ל וכתב דבהא ניחא מ"ש הטור לחלוק על הרמ"ה בנכתב בניסן ולא נתנו עד תשרי דס"ל להרמ"ה דלא נפסל במוקדם והטור השיגו והקשו הא לטור פשיטא דלא הוי מוקדם דהא ס"ל עבחז"ל ג"כ מיושב דאיירי בגט אשה ודכוותי' דלא שייך זכות הוא לו ודבריו בלתי מובני' דאם נפרש גט אשה בלבד איך שייך כל שטר כיון דלא שייך רק בגט אשה ואי כוונתו ביתר שטרות כמו גט אשה כמו דכתב הש"ך להדיא עדיין הקושי' הא הטור דס"ל כאביי דאקרי וכתוב לא אמרינן וא"כ איך יהיה העדים רשאים לכתוב כיון דלא שייך בי' עבחז"ל וחזר הקושי' להש"ך כמ"ש לשיטת הב"ח והש"ך לא סבירא ליה מש"ל בישוב הב"ח ובפרט מ"ש בקושי' הטור על רמ"ה דמיירי בגט דא"כ חולק הטור הא הוא גופי' מכשיר בא"ע בגט דיתן לה ע"י שליח דקלא אית ליה ולכן דבריו אינם סובלים כלל בכוונת הטור ובאמת לפמש"ל בס"ק ז' בישוב דברי הטור ברמ"ה דנ"מ בשני יב"ש בעיר אחת ואם כן אף זהו מבואר דמיירי בהך אופן דלא שייך עבחז"ל ועדים כהוגן כתבו כמש"ל באריכ' וא"ש ולק"מ. וגם י"ל דנמצא בתר דמת לוה והיורש אמר להחזירו ולא יחזיר דלמא כתב ללות ולא לוה ולא מהני עבחז"ל דלא מטי לידו בחיי הלוה וכמ"ש התו' במשנת דיתקאות וכו' ע"ש. אך יותר נראה דגם קושי' הסמ"ע קשה מה מהני שיביא ראי' שמטי לידו הא קי"ל חוששין לפרעון ואולי נפרע ומ"ש הסמ"ע דמיירי דידוע דנאבד מידו דחוק דא"כ אף על כתב ללות לא צריך ראי' דמ"ש חששא דפרעון או חששא דכתוב ללות וכו' ולכן נראה ברור דמיירי בשטר מכר ומתנה העומדים רק להחזיק קרקע בידו ולא שייך בהו פרעון כמש"ל סי' ס"ה ע"ש בסי"ד בסמ"ע וש"ך וליכא חששא רק דלמא כתב ליתן ולא נתן כדתנן שמא כתובי' היו ולא נתנה ומעתה גם הך קושי' דלטור סבירא ליה עבחז"ל מיושב דאנן חיישינן דילמא כתב ליתן ולא נתן ונמלך ונתנם לאחר בו ביום ואם כן אם נחזיר לזה יבא זה ג"כ בשטר וידונו ב"ד יחלוקו או שודא דדיינא כדין ב' שטרות היוצאים ביום אחד ואם כן אפשר דיזכה זה בכל השדה כשודא של הדיין וזה שקר דאף דעבחז"ל לא זכה בו רק מסוף היום כמ"ש התו' והרא"ש בב"ב וכתוב' דף צ"ב ולזה שנמסר השטר מכר אי מתנה זוכה תיכף ושייך לאחר ולא לו ואם כן אין להחזיר וכבר הקשו התו' והרא"ש כן בשובר לאביי דסבירא ליה דלכך תחזיר השובר משום דלא חיישינן דמכרה כתוב' לאחר דשובר בזמנו טריף דעבחז"ל דדלמא מכרה כתוב' בו ביום שנכתב השובר ועדים לא זכו לו רק בכלות היום וקדמה מכירתו ותי' דלא שכיח דתמכור הכתוב' ביום שכתבה שובר לבעלה ע"ש וזהו במכירת כתובה דלא שכיח דתקבל פרעון מבעלה ותמכור וגם גוף מכירת כתוב' לא שכיח כמ"ש הרא"ש דמי יקנה כתוב' במקום שיש בו חששו' רבו' וספיקו' עצומות אבל במוכר שדהו או נותן דמעשה בכל יום שרוצה למכור לזה ונמלך לתתם לאחר וע"ז נשנ' כל שמעתי' דב' שטרות ביום א' ע"ש ואם כן שפיר יש לחוש דילמא נמלך ולא נתנם בו ביום ונתנם לאחר ואם כן אחר זכה בו דהא זה לא הגיע השטר כלל בידו בו ביום ואי דעבחז"ל בו ביום לא זכין לו כלל והשני מוקדם ויש כאן קלקול הדין בחזרתו ולכך צריך להביא ראי' שהיה בידו דתו ליכא חשש עיות הדין וכתורה יורו הדיינים ומכ"ש לשיטת ר"ת דסבירא ליה שם דף צ"ב בכתוב' כמש"ל ריש סי' זה דסבירא ליה אף במלוה חל תיכף שעבוד בו ביום רק לכך בשני שטרי הלואה לא עבדינן שודא משום תקנה ואם כן יש לחוש דילמא כתב למכור ולא מכר ולוה בו ביום מאחר ואם כן תיכף חל שעבודו של מלוה על שדה זו דבו ביום לא שייך עבחז"ל ואם יחזיר לו שטר מכירה לא יוכל מלוה לגבות דיאמר הא קניני שוה עם שעבודך וא"ש. ואי קשה אם כן עדיין אין העדים רשאים לכתוב לאביי שטר מכירה למוכר בלתי לוקח דאולי לא ימסרו בו ביום ובו ביום ימסור השטר מכירה לאחר ואם כן יצא קלקול כמ"ש ומה הועיל אביי בתי' שלו ז"א דעדים א"צ לחוש לזה כ"כ דלא נפל אבל השתא דנפל חוששין כל החששות אפי' בזה וכן צ"ל בתו' וברא"ש דהקשו בב"מ בדף כ' במילתא דאביי דאמר שובר בזמנו טרף וכו' ולא הקשו כן בפשיטות אמילתא דאביי דמוקי להך משנה דב"ב כותבין שטר וכו' בלי אקניי' רק עבחז"ל דמ"מ איך כותבין דילמא לא יתנם עד למחר ובו ביום יתן לאחר והאחר זוכה וכשימסור השטר יהיה שני' שווים א"ו דכולי האי לא חשו אם לא נפל ולכך לא הקשו רק לקמן בשובר שנפל ולזה נר' דנתכוון מהרש"א בכתוב' שמעתי' הנ"ל דהקשה לאביי עבחז"ל איך כותבין שטר ללוה וכו' דילמא בו ביום לא ילוה עד למחר ובו ביום ימכור שדהו ואם כן הלוקח קודם דבו ביום לא שייך עבחז"ל וכשיגיע השטר למלוה יטעון בו ביום הגיע לידו ותי' דמה בכך מכל מקום אינו גובה מלוקח שלקח בו ביום ע"ש וקשה עדיין לא יתיישב לפיר"ת דסבירא ליה דהלואה ג"כ זוכה בו ביום שיחול השעבוד אם כן איך כותבין שטר למוכר דילמא לא יתן וילוה בו ביום ואם כן שורת הדין דשעבוד דמלוה חל על השדה והוא יתן השטר מכר ללוקח ולא יוכל מלוה לגבות כמ"ש מהרש"א אלא דצ"ל דזה לא קשי' לי' דעדים אינם צריכי' לחוש לכך ובנפל שטר מכירה באמת לא יחזיר כמ"ש רק בכותבין שטר ללוה שפיר הקשה מהרש"א ול"ל כמ"ש דמתחיל' לא חיישינן ובנפל באמת לא יחזיר דא"כ מה זה דטרח אביי בב"מ בהך דמצא שט"ח דלא יחזיר למצוא טעם וקאמר משום פרעון וקנוני' ולא קאמר הך טעמא דילמא כתב ללות ולא לוה בו ביום כמ"ש ושפיר הקשה ולכך תי' דבשטרי הלואה ליכא חששא אבל בשטרי מכר באמת אי נפל אין מחזירין והוא דברי טור וא"ש ועיי' מש"ל בסי' ס"ה יותר מזה והדברים ברורים ועיין מ"ש שם בשם גליון תו' וע"ש: