אורים ותומים, תומים · סימן מ״ג, י״ז

אשתבע כו' הקשה הש"ך בלא"ה ישבע דלא פרעו ותי' דאולי ע"ז יורה היתר לישבע בשקר משא"כ מוקדם ועוד תי' דאם הוא מוקדם אף לא לויתי נאמן משא"כ כשאינו מוקדם ויש נ"מ בין תי' אלו אם המלוה אומר א"י אי מוקדם או מאוחר הוא רק אשבע דלויתיך ולא פרעתני לתי' ראשון אינו מועיל ולתי' שני מועיל ונר' כתי' השני כי תירוץ ראשון דחוק למאוד ובלא"ה הך דינא דבעל עיטור צ"ע כי לא מצאתי לו ראי' ברורה ולכאורה דברי תו' בריש ר"ה לא סבירא להו כן דהקשו על רש"י דס"ל דאם אין העדים יודעים אי תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז מספיקא פסלינן לשטרא הא בהך דשטר בזמנו בשבת מכשירין השטר מספק. וקשה הא כתבו שם דצ"ל לפירוש רש"י דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא דאל"כ מנא ידעינן וקשה אם כן יהיה המלוה נאמן במגו דלאו מוקדם הוא במגו דאמר דלאו הלואה אחת היא ועכשיו דאמר הלואה אחת היא ומאוחרת יש לו מגו דנאמן ומגו להוציא לא הוה במקום שטרא ובפרט לשיטת רש"י דאפילו מוקדם גמור כשר לב"ח ועכצ"ל דמיירי דגם המלוה א"י אי תמוז קודם לכסליו או להיפוך כמו דאין העדים יודעים ואם כן לא שייך מגו בא"י וקשה אם כן פסול דהא צריך לישבע דלאו מוקדם הוא וזה א"י לישבע דהא א"י וכיון דא"י לישבע מפסיד כדין כל שבוע' בנשבע ונוטל ואם כן יפה כתב רש"י דמספיקא פסלינן ואין מקום לקושי' התו' וצריך לומר דהפי' לא דעכשיו אמרו הבע"ד בב"ד דהלואה א' רק הפי' דעדים דהעידו דהיה הלואה וכתיבת השטר בזמן נפרד היה באופן זה דהעידו דידעו אותו דכך הודו אז המלוה והלוה בפניהם דדא ודא אחת היא ההלואה והשטר ולכך מעידי' כן ואם כן אף דהמלוה צועק בב"ד דהא שטר מאוחר לא מהימן דה"ל מגו למפרע אבל זה סבירא ליה לתו' לדוחק דגם המלוה לא ידע אימת נעשה הלואה דזה לא שכיח ולא על זה תקנו חז"ל בא' בניסן ר"ה למלכים בחששא דלא שכיחי. ועי"ל דבלא"ה צריך לדקדק במה דכתבו דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא ויש להבין למה נקטו בלשונם הלוה וכי נ"מ בהודאת הלוה הלא עיקר נ"מ במלוה במה שמודה לחובתו דה"ל כק' עדים אלא דזהו סבירא להו לתו' לדוחק דלא יטעון המלוה ברי דהוא מאוחר דאל"כ מה צריך רש"י כלל לומר דעדים מעידים שהיה הלואה וכתיב' השטר בחדשים נפרדים ולמה לא אמרינן דאין עדים כלל לפנינו רק המלוה אומר דהיה ההלואה בכסלו וכתיבה בתמוז ולא נודע איזה מוקדם ומאוחר אלא ודאי דזה דוחק דלא ידע המלוה אמתיות הדבר ואם כן קשה לתו' הא יש למלוה מגו ולכך כתבו התו' דהלוה אמר ג"כ דהלואה אחת אבל טוען א"י אם מוקדם או מאוחר וכל טיבו לגבות מלקוח' ואם כן אין הלוה נוגע כלל אם הוא יגבה או לוקח יחזיק בשדהו דמ"ש דה"ל לוה רשע לגבי ב"ח כמו לגבי לוקח ועיין לעיל סי' ל"ז ולכך לית לי' מגו דאי הוה אמר שני הלואות הן היה הלוה מכחישו וה"ל מכחיש העד משא"כ עכשיו דאומר מאוחר אין כאן הכחשה דלוה לא ידע כמו העדים ואם כן ה"ל מגו להכחיש העד ולא אמרינן ולכך דייקו התו' בלשונם דהודה הלוה ג"כ הרצון דהוא ג"כ במעמד הב"ד דאלו ליתא לפנינו היה המלוה נאמן במגו או דאם היה מכחישו וטוען להד"ם וכדומה דבלא"ה מכחישו ה"ל מגו וא"כ אין כאן מתו' סתירה לדברי בעל עיטור: