אורים ותומים, תומים · סימן מ״ב, ב׳

אבל שטרי אקנייתא כו' עיין ש"ך דהביא דנחלקו הסמ"ע וב"ח דלדעת הסמ"ע אם כתב על דבר שיכול לזייף שדי קנוי' לך ומסרו בלי ע"מ רק המוכר מודה קנה דהוא אינו לראיה רק לגוף קנין כי כך גזרה התורה בשטר יקנה והיינו שטר, ולדעת הב"ח בלי ע"מ לא מועיל אף שהמוכר מודה והש"ך הכריע כסמ"ע כי וודאי לר"מ דבעינן מוכח מתוכו פסול אבל לר"א דלא בעי מוכח מתוכו אם כן אם המוכר מודה דנתן לו הוי כמוסרו בע"מ דהודאת בעל דין כק' עדים דמי ונכון כתב לשיטת תו' בפ"ק דגיטין דף ד' ד"ה דקי"ל. אבל לקמן בסי' נ"א נרחיב בזה הדיבור אי"ה כי לאו דברי הכל היא ויש בזו מחלוקת וכמ"ש והתו' ג"כ לא החליטו הדבר ולכך הך דינא דסמ"ע והב"ח במחלוקת שנויה. והרב הש"ך יצא לדון בדבר חדש דאם הלוקח הוציא חרס כתוב עליו בכת"י אחר שדי מכורה לך והמוכר חתם תחתיו או עדים אם טען להד"ם הוחזק כפרן ודברים אלו אין לו שרש וענף כלל והדעת של תורה והחוש מכחישו דאיך יהיה המוכר מוחזק כפרן בטוען להד"מ נגד חספא בעלמא ואולי איזה דבר של שטות נכתב עליו והוא חתם תחתיו והוא מחקו וכתב עליו שדי מכורה לך ובזה יהיה המוכר כפרן אשר הולך בתומו ולא ידע כלל מן רמי' שלו ואם אמרו בשני יב"ש דאין מוציאין שט"ח זה על זה משום דאמרינן דהוא לוה ממנו והחזיר לו שטרו ואף הוא יטעון נתתי לך שובר ומחקת אותו וכתבת ע"ג שדי מכורה וכהנה טענות ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר. וכל החרדה שהחריד הש"ך הוא ליישב קושי' מהרש"א ומהר"א בן חיי' דהקשו בתו' קדושין וכתובות דכתבו דאמר אביי לא לחתום חת"י אמגילת' דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתוב עליו מה דבעי וכו' רק יכתוב אחספא והקשה תו' הא חספא לא הוי דבר שיכול לזייף דתנן כותב אדם על חרס שדי מכורה לך ותי' דההיא אתיא כר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי ואעפ"י דאמרינן מודה ר"א בשארי שטרות היינו בשטר ראי' אבל שטרי קנין הוי כגט ואביי אתיא כר"מ והקשו הם ז"ל הא אף לר"א פסול אם יכתוב על חספא דבר לראי' ומה צריך לומר דאביי כר"מ ולזה תי' הש"ך דיכתוב ע"ג חרס שדי מכורה לך והוא לא ידע ויהיה מוחזק כפרן ואין קושי' זו כדאי לבדות דבר זה אשר לא היה ולא יהיה. רק דעת התו' אפשר כמ"ש הש"ך בעצמו בריש סי' זה דהלכה כר' יוחנן דאמר אפילו בשארי שטרות מכשיר וסוגי' דגמ' בפ"ק דגיטין לר"א פריך וכלל הוא ר"א ור"י הלכה כר' יוחנן ולכך הא דכתבו התו' לחלק בין שטרי ראי' לשטרי קנין היינו דלא תקשה מהך ברייתא לר"א אבל באמת סבירא ליה לתו' דודאי אביי כר"י סבירא ליה ולכך הקשו איך יחתום אחספא דהא לא יחלוק אביי אר"י ולזה תי' דאביי כר"מ ובהכי ניחא דאיך אפשר לומר דאביי כר"מ והא אביי סבירא ליה בפ' ז"ב כר"א וכמ"ש התו' כתובות בשמעת' דשודא די"ל דאין הפי' דסבירא ליה כר"מ דע"ח כרתי לגמרי רק בהא דשטר שיכול לזייף פסול סבירא ליה בשארי שטרות כר"מ ובהכי ניחא דפריך בפ"ק דגיטין והא יכול לזייף דאף דסבירא ליה לר"י בכל שטרות כשר לר"א מכל מקום הוא לא פסק בזה כר"א רק קר"מ דפסול. וכמו שכתבו התו' שם די"ל כן דר"א הכריע בין גיטין לשארי שטרות רק התו' דחו דלא משמע כן בגמרא אבל לר"י שפיר י"ל דבשטרות לא ס"ל בהך כר"א להכשיר יכול לזייף ומודה לר"מ אך אין צורך לזה די"ל דסבירא ליה לאביי כמ"ד הלכה כר"א דע"מ כרתי בגיטין ולא בשטרות רק שטר מתנה הוי כגיטין כמו שכתב הרשב"א בפ' המגרש להדיא ואם כן שפיר י"ל דאביי סבירא ליה בשאר שטרות הלכה כר"מ והך עובדא דסנהדרין וכן בפ' מי שהיה נשוי הכל איירי במתנה והוי כגיטין והלכה כמותו דר"א ולק"מ ויהיה הפי' בתו' א' משני תי' עכ"פ מוכח דלא כש"ך דלפמ"ש הטעם לאביי בשטרי הלואה דבהא לא סבירא ליה כר"א ואילו לפי' הש"ך איירי בשטר מתנה ובזו ודאי סבירא ליה כר"א וא"א לומר דאביי יסבור דלא כר"א בשום צד ואם כן דברי הש"ך נסתר מכל צד. אמנם בלאו הכי קשה בתו' הנ"ל דמה צ"ל דאביי כר"מ אפי' אי ס"ל כר"א הא לא מכשיר אלא בע"מ וא"כ מה יעשה בחספא זה שחתום עליו יכתוב ע"ג מה שירצה יצטרך להביא ע"מ וכי יעשו שקר וכ"כ הריטב"א לקידושין ולכתובות. ומה שנראה דיש לחוש דהוא באמת חייב לא' על חספא מנה ומאתים וישנו ע"מ עליו וכשר לר"א ואם כן אם יחתום אחספא וישליכו לאיבוד אולי ימצאו זה האיש ויכתוב ע"ג החתימה אות באות כמו שהיה כתוב בראשון כי הלא הוא דבר שיכול לזייף ואחר כך כאשר יפרע לו השטר הנ"ל שחייב באמת בע"מ יחזיר לו שטרו זהו חרס המזויף וזהו לא ירגיש שהרי הוא בכל אופן כדמותו ובצלמו כמו הראשון חתום בחתי'. ולאח"כ יבא לתבוע בחרס השני ועמו ע"מ כי באמת לוה בע"מ ויהיה נלקה בכפלים. ולכך לר"א לא יחתום אבל לר"מ יחתום דאינו במציאת שמעולם לוה בשטר אחספא או שיכול לתובעו בשטר אחספא דהא אין מוכח מתוכו ודברי תו' נכונים. ובזה יפה הקשה מהרש"א דהא בשטר ראי' מודה ר"א כנ"ל ולא תי' דיכתוב ע"ג שדי נתון דאין שטר ראי' ולפמ"ש ניחא דבשדה נתונה אנה ימצא ע"מ כנ"ל ול"ל כמ"ש דבשטר מתנה ומכירה לא שייך פרעון ואם חזר שטר לא חזר מתנתו וליכא למיחש כלל וא"ש ולכך יפה הקשה מהרש"א וצ"ל כמו שכתבתי לעיל בתו' ומה שביקש הש"ך להביא ראי' מדברי התו' דכתבו ואעפ"י ששטר קנין יכול להועיל לראי' וכו' ומזה ביקש ללמוד דיש בדבר שיכול לזייף ראי' להחזיקו כפרן בטוען להד"ם ובמחילה מן כבוד תורתו לא זו הפי' בתו' רק כתבו אעפ"י שבשטר קנין הנכתבים ע"ג דבר שאין יכול לזייף יש בו תועלת לראי' א"כ אף המה שטרות העומדים לראי' יחשבו ואם כן יהיה נפסלים ע"ג דבר שיוכל לזייף כמו שארי שטרי ראי' ולזה כתבו דא"כ אף גיטין יפסלו דיש בו ג"כ מהראי' אלא ע"כ הואיל ואין עיקרן לראי' לא נחשבו שטרי ראי' וא"ש ולכן דינו של הש"ך אין לו שרש כלל: