אורים ותומים, תומים · סימן מ״ב, ט״ז

ישבע המלוה ויטול אלו דברי הרמב"ם והבע"ת כתב עליו ולא בריר לן ותמה הב"י מ"ש מאומר פרעתי דחייב לישבע ותי' הש"ך דהוי כטוען אמנה הוא דאין עומד לישבע אף זו כיוצא בו וצ"ע דא"כ אם אמרינן דהוי כאמנה דסתם שטר מורה על מטבע פלוני והוא אומר דאינו חייב לו רק מטבע פחות הוי כאמנה במקצת כאילו כתב בשטר שהלוהו ק' ובאמת לא הלוהו רק תשעים דמ"ש. אם כן אף עדים אלו כשכת"י אינו יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים לומר דהיה מטבע פחותה דהא באמרם אמנה הוא אינם נאמנים וכן עדים אחרים יהיה כתרי נגד תרי כדלקמן בסי' מ"ו והא הסכים בעה"ת דעדים נאמנים לומר שהיו דרים מתחיל' במקום שמטבע פחותה. ועכצ"ל דאין זה בגדר אמנה דלא אסיקו עדים אדעת' אז שילך למקום אחר ממה שנעשה ההלואה ויתבע פרעון ואם כן עדיין קושי' ב"י במקומו למה לא ישבע דהא אינו דומה לאמנה ולכן נראה דבלא"ה הריטב"א והר"ן חולקים וסבירא להו דלכך לא הזכיר מקום הלואה בשטר דיהיה מחויב ליתן כל מטבע שיהיה באותו מקום שיתבענו והרב בעה"ת סבירא ליה דודאי סברתם אמת הואיל ולא הזכיר שם מקום הלואה ודאי היה תנאי ביניהם רק יד בעל השטר עה"ת אמרינן דהיה כך שיהיה יוכל לגבות בכל מקום בלי שבועה אבל לא הימנו נגד עדים וכמו נאמנות סתם דאמרינן דהימנהו לשבועה ולא נגד עדים ולכך בעדים מודה להרמב"ם ובשבועה לא בריר לי' דהא לכך לא נכתב מקום דהימנו ואם כתב מקום הלואה והוא טוען מכל מקום היה מטבע פחותה נר' דזה הוה ודאי כטוען אמנה דמ"ש אמנה במקצת או אמנה בכולו וכמש"ל ואפילו יבאו עדים ה"ל כתרי ותרי כדלקמן סי' מ"ו ואעפ"י שקצת לא משמע כן בפרישה מ"ש הדבר אמת כמ"ש. ונראה דאם הוציאו במקום שמטבע קלה שהיה שם הלוה דאין לו אלא מטבע קלה והתובע טוען מטבע כבד הלויתיך לשיטת הרמב"ם יכול להשביעו היסת אבל לפי שיטת הר"ן הוי מחילה דכך היה תנאי ולכך לשיטת הר"ן לא הוי רבי' דהא הלוהו מטבע קלה ואיך ישתעבד לפרוע לו מטבע כבידה במקום התביעה דהוא קרוב להפסד ג"כ דאם יקבע הלוה דירתו במקום שמטבע קלה ביותר והוא ע"כ יהיה מוכרח לתבוע שם יפסיד ולכך ליכא רבית. ומבואר בכל הפוסקים דאזלינן בתר זמן הלואה ואם בין כך נשתני' המטבע אין לו אלא כפי המטבע בשעת הלואה וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו רבינו ב"י בא"ע סי' קי"ח דהולכין הכל אחר זמן הלואה ולא אחר הפרעון ועיין לקמן בסי' ע"ד ומ"ש שם ויש להקשות אם כן שטרי מאוחרי' אמאי כשרים הא יש כאן פסידא ללוה דאם יתייקרו וישתנה מטבע מקלה לכבידה ואם כן אלו כתבו זמן האמיתי היה פורע רק מטבע קלה ועכשיו דנתאחר הזמן הרי צריך לפרוע מן מטבע כבידה והרי לו היזק ואי דלעומת זה יכול להיות רווח ללוה אם יהיה המטבע נקל ממה שהיה בעת הלואה אם כן מה פריך הגמ' דניחוש דילמא דאקני הוא למ"ד דאקני לא משתעבד דהא לעומת זה מפסיד נכסים שקנה קודם זמן הנזכר בשטר א"ו בכל מקום פסידא חיישינן וצ"ל דשינוי מטבע לא שכיחי ולכך לא חיישינן להו לפסול בשביל כך שטר מאוחר ודוחק. ועיין לקמן סי' ס"ט מ"ש בשטר שכתב בו סלעים דאינון וסכום המעות חלק בנייר אי נקרא שטר שיוכל לזייף ע"ש: