אורים ותומים, תומים · סימן מ״ב, י״ד

ואי תפיס כו' הקשה הגי"ת מ"ש מהך שטר משכנת' דכתיב שנין סתמא דקי"ל אי תפיס מלוה בטוען ג' שנים הוי משכנת' לא מפקינן מיני' משום דהוי ליה מילתא דעבידי לגלוי' וכתב הש"ך דנעלם ממנו דברי הנ"י דכתב דשאני התם דהניחו לאכול איתרע חזקתו ולא היה הנ"י בהעלם דבר מגי"ת מה שהוא בעצמו הביאו בדף נ"ה ע"ש רק דהנ"י כתב כן לדחות דברי רמב"ן דפסק בשטר דכתוב בי' סלעין סתם דמ"מ חייב לישבע היסת דל"ל דברור הוא דאינו יותר משתי' דא"כ איך שייך לקמן דאי שמיט ואכיל דלא מפקינן משום דה"ל מילתא דעבידי לגלויא ואי הדבר ברור הא נודע שכך הוא וע"ז דחה הנ"י דהתם איתרע הואיל והניחו לאכול ולפ"ז לפי דמשמע לקמן ס"ס פ"ח דקי"ל כרמב"ן דיש בו היסת אם כן ש"מ דליתא לדחיית של הנ"י וכמ"ש באסיפת זקנים ריש ב"מ בשם מהר"ש ווידאש מי לא עסקינן דהיה הלוה במד"ה ומ"מ קי"ל דאי שמיט ואכל כו' וא"כ הקושי' במקומו זהו היה כוונת גי"ת ואמת כי הש"ך לשיטתו דסבירא ליה לקמן פ"ח דדחיות הנ"י אמת ומ"מ י"ל מסברא כדעת הרמב"ן לחייבו היסת אבל אין מזו השגה על הגי"ת אך לק"מ דהא מבואר בתו' דבכורות דהך חדש עיבור גבי מרחץ הוי תופס ברשות והיינו אע"ג דמשכיר טוען לא השכרתיך רק על י"ב חדשי' ולא חדש י"ג שהוא אדר שני מכל מקום הואיל ומתחיל' נכנס למרחץ ברשות תפוס ברשות קרוי (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסו' בסי' נ"ז נ"ח וסימנים שלאחריו) ואם כן אף במשכנת' דלוה מודה שנכנס בשדה מתחיל' ברשות בתורת משכנת' אם כן אף דאכל שנת ג' שלא ברצונו מכל מקום מיקרי תפיס ברשותו ולכך אין מוציאין מידו אבל אי תפיס שלא ברשות כהך דהכא דתפיס שלא ברשות מפקינן מיניה ולק"מ. ועיין עוד בסמוך מ"ש בזה: