אורים ותומים, תומים · סימן מ״א, י״ג

מי שהיה לו וכו' שני דינים הללו דאם אבד השטר והוא בתוך זמנו וכן דין שני דהוא נמצא ביד אחר והוא תוך זמנו דבשניהם יוכל הלוה לטעון פרעתי תלה הרמב"ם בפרק י"ד מהל' מלוה בהוראת רבותיו ועל שני הדינים השיג הראב"ד דלמה יוכל לומר תוך זמנו פרעתי והמ"מ תמה להיפך דלמה תלה הרמב"ם בהורא' רבותיו הלא גמרא ערוכ' דאפילו לנפילה בת יומא חיישינן אם אין החייב מודה ואין לך תוך זמנו יותר מזה והש"ך הוסיף בראי' דרמב"ם פסק בכתובה הנמצא לא יחזור לאשה דחיישינן לפרעון ולקנוני' והראב"ד לא השיג עליו ואין לך תוך זמנו יותר מזה ותי' הש"ך דוודאי אם אין כאן עדים רק תבעו בשטרו כ"ע מודו דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו רק כשעדים של הלואה כאן יטעון המלוה דל שטרא מהכא אני אתבעך בעדים והוא תוך זמנו ובזה תלה הרמב"ם בהורא' רבותיו ועל זה נחלק הראב"ד ודבריו בלתי מובנים דאין לך עדים יותר מהאשה היושבת תחת בעלה והיא באה במב"ד ולמה לא נחזור ואי דסבירא ליה באמת לענין גבי' מבעלה יחזור רק לא לגבות מלקוח' ואף זה מחוס' הבנה ממנ"פ הא קלא אית ליה דהא נשאת והיה לה כתובה ואם אתה אומר דחוששין לפרעון אם כן אף הוא בשטוען פרעתי להימן ואם אתה אומר דאין חוששין הואיל תוך זמנו אף מלקוח' לגבי' דהא הך חזקה אין אדם פורע ת"ז אלים דגובי' אפילו מיתומים קטנים וכל הבדל שיש בינו לגבי לקוח' במלוה על פה הוא דלית ליה קלא וכאן הא אית ליה קלא ולכן לא הבנתי בכתובה למה לא תגבה מן לקוחות ומה טעם יש בו ובאמת הך דפריעה בת יומא והך דכתובה יש לדחות דשם לא קבע זמן בשביל פרעון וגרע ועמש"ל סי' ל"ט סק"ז ע"ש אבל כבר כתבו דבלא"ה דוחק לומר דכל הני דנזכרים בש"ס שטר שכתוב בו הנפק וכדומה דליכא חשש דילמא כתב ללות וכו' יהיה איירי דוקא באין בו זמן או לאחר זמן וגם בכותב שטר והנפק בו ביום ודאי ה"ל כקבע דשיער בנפשו שבו ביום לא יפרע דאל"כ מה כל החרדה שטר והנפק אי עלה בדעתו מתחילה לפורעו תיכף אלא ודאי ה"ל לאותו יום כקובע זמן וזה ברור בסבר' ולכך דברי הש"ך דחוקי' במ"ש דאם אתה אומר דלא פרעו אף בשטר יגבה ואין לך עדי הלואה גדול מן שטר שיש בו הנפק ואף מלקוח' דהא אית ליה קלא ואם אתה אומר דאיתרע אף בבאו עדים מה יועיל אנן סהדי דלוה לו וקבע לו זמן ולא נכנס זה לבית ספק כלל. ולכן נראה דהא בלא"ה דין זה ברמב"ם מיותר שכבר נאמר בהל' אבדה מצא שט"ח לא יחזור אלא בנדייק דגבי בבא ראשון באבדן השטר לא הזכיר הרמב"ם טענת הלוה רק פרעתי ובבא שניה בנמצא ביד אחר כתב הרמב"ם טענת הלוה ממני נפל אחרי שפרעתי ולכך ודאי בשטר שנפל והלוה טוען פרעתי והחזרת לי שטר והשלכתי לאיבוד כ"ע מודו דאפילו תוך זמנו נאמן כמשמעות הגמרא לעולם לא יחזיר אפילו בכתובה וכו' ואף הראב"ד מודה בזה ולכך לא השיג כלל לעיל בהל' אבידה והגע עצמך לראב"ד אם אירע דפרע בגו זימנא יצטרך ליקח שובר וזה אינו אבל אם הלוה מודה שלא הגיע השטר לעולם בידו ומיד המלוה נפל רק טען פרעתי והאמנתיך דתחזיר לי שטר ואף אתה לא השגחת' בשמירתו להיות נמחל שעבודו ולכך נאבד בזו הדבר ספק דכל הטעם בשטר דא"נ לומר פרעתי משום שטרך בידי מה בעי וחזקה כשלוה פרע דאינו מניח השטר ביד המלוה וכאן הרי מודה דשטר ביד המלוה היה ומידו נפל ומכ"ש בנודע שהיה תוך זמנו ואיכא גם כן חזקה דאין אדם פת"ז והרי כאן מקום ספק אם נאמין ללוה ואפילו מגו דהחזיר לו ומידו נפל לא אמרינן דשני חזקות מצטרפים לחזקה אלימתא ולא אמרינן בי' מגו ולכך תלה הרמב"ם הדין בהוראת רבותיו דמ"מ נאמן דאיתרע הואיל ונאבד וחזקה דפרעו וע"ז טען הראב"ד לא כי דאם הוא תוך זמן הרי ב' חזקות משוים דלא יהיה נאמן במגו כלל ונאמן המלוה בשבועה וכן לקמן בפכ"ג מהל' מלוה דכתב הרמב"ם אם בא ואמר אבד שטרי דאין כותבין דילמא פרעו ואפילו ת"ז והראב"ד השיגו גם כן וכתב דת"ז לא חיישינן לפרעון הא כתבתי לעיל דג"כ מיירי דידוע דנאבד מיד המלוה רק לא ידעינן אם באונס ולכך תלינן דפרע ולכך השיג הראב"ד דבנפל מיד מלוה ות"ז סבירא ליה דנאמן וכן בבא שניה כבר כתב הכ"מ וגי"ת דאיירי דהוא ביד אחר ואין האחר זוכר באיזה אופן הגיע לידו ולכך כתב שם הרמב"ם דטוען ממני נפל דאלו הודה הלוה שלא בא השטר לידו אין כאן ריעותא ופשיטא דיש כאן חזקה שטרך בידי מה בעי דמה יעשה המלוה דזה שכח איך בא לידו השטר ולא איתרע כלל ולכך הצריך הרמב"ם שטען להדיא ממני נפל ולהיות כי זה א"י הרי איתרע ולא יגבה אפילו בת"ז וגם זה צריך עיון ותלה הדבר בהורא' רבותיו ולכך חלקו בב' דינים כי אינם שוים בענינם ואף ע"ז השיג הראב"ד דהא אין ריעותא ומה יעשה המלוה שזה שכח ואף דלוה צעק ממני נפל הואיל והוא תוך זמנו ולא נודע נפילתו אמרינן מסתמא מיד מלוה בא ליד אחר וזה ברור ונכון: