אורים ותומים, תומים · סימן ד׳, א׳

להכותו כו' הרב בעל משנה למלך בהל' עבדי' פ"ג הלכה ה' נתקשה דהעתיק הרמב"ם נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה עכ"ל. והקשה הרב הנ"ל דהך תי' דמיירי ביש לו שפחה כנענית אמרינן בגמ' דב"ק דף כ"ח לישנוי' מילתא דר"י דס"ל לא עביד אינש דינ' לנפשי'. ולכך מוקי ליה ביש לו שפחה ולמנוע מאיסור כ"ע מודו דעביד דינא. אבל לפי דקיי"ל כר"ן דעביד אינש דינא לנפשי' א"צ לומר דברייתא מיירי ביש לו שפחה רק פשוט כשרבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה יכול לחבול בו ולהוציאו. ולכך העלה הרב הנ"ל דס"ל לרמב"ם כמסקנא דגמ' פ' הפרה דף מ"ח בנכנס לחצר חברו שלא ברשות דאי ידע בי' בעה"ב והזיקו דחייב בעה"ב דנהי דאי' ליה רשות לאפוקי' לאזוקי' לית לי' רשות. א"כ אע"ג דעביד אינש דינא לנפשי' היינו להוציאו אבל אין לו רשות להכותו ולחבול בו אם לא באפרושי מאיסורא כהך דיש לו שפחה ע"ש שהאריך. וא"כ לדבריו לא היה לו למחבר לסתום כאן דיכול להכותו כיון דרמב"ם חולק. ואמת מהך דנרצע אין ראיה כ"כ דיש לדחותו דלא מיירי רמב"ם באופן דהעבד ברשותו והוא רוצה להוציאו מרשותו דזה כבר נאמר במקומו בפ"ב מהל' סנהדרין דעביד אינש דינא לנפשיה רק בהל' עבדים מיירי דאינו ברשותו ובביתו רק דקשור בשפחה ואינו רוצה לקבל על עצמו חירות להפרד משפחתו וע"ז קאמר הרמב"ם דיש רשות ביד הרב לחבול בו לפרוש מאיסור אף דאינו נוגע לו כלל לממון שלו כדעת הגמ' דאף דנחלקו בפירוש הברייתא אבל הדין דין אמת לכ"ע דיש רשות ביד כל אדם אף שאינו נוגע לו לממון להכותו לפרוש מאיסורא, ולא אמרינן על הב"ד לבד מוטל להפרישו. וכן נראה שהבין מהרש"ל שכך כוונת הרמב"ם ועיין ביש"ש לב"ק בשמעת' זו ותראה כדברי. אלא הא יש לדקדק במ"ש המחבר לקמן סי' תכ"א במי שנכנס לחצר חברו שלא ברשות דיכול להוציאו אבל אין רשות לחבול בו ואם מסרב לצאת י"א שיש לו רשות לחבול בו מדכתב המחבר י"א משמע דס"ל דהואיל דרמב"ם לא כתב רק דאין לו רשות לחבול בו ולא חילק דאם מסרב דמותר לחבלו דלא ס"ל לרמב"ם זה הדין ולכך שנאה בלשון וי"א. וכ"כ המשנה למלך אלא דא"כ ק' על מחבר בסי' זה דלמה סתם וכתב דיכול להכותו ולא כתבו בלשון וי"א כדלקמן ע"כ נראה דגם במרדכי פ' המניח יש לדקדק דכ' על הך דנרצע וכו' דמותר לחבול בו ולהוציאו דה"ה משרתו אפי' קודם זמן אם חושש משום גניבה וכ"ש אדם דעלמא אם יצא שם עליו שהוא גנב עכ"ל וקשה בשלמא במשרתו צ"ל שהוא גנב דאל"כ א"י להוציאו קודם זמנו אבל באינש דעלמא מה צריך שיצא עליו שם גניבה הא עביד אינש דינא לנפשיה והיש"ש עמד בזה ותי' דבאמת לאו דוקא רק אורח' דמלתא נקט והוא דוחק. ולכן נראה דס"ל באדם אחר כיון דאם יש להוציאו באופן אחר מבלי שיצטרך להכותו צריך לעשות כן כמבואר בגמ' שאם אפשר לשומטו וכו' וא"כ כיון דאינו קפידא כ"כ דהא אינו גנב רק דאינו רוצה שיהיה בתוך ביתו למה להכותו יאסור רשותו עליו בקונם וע"כ יצא דלא נחשד לעבור על איסור תורה ואם ימאן ויעבור פשיטא דאח"כ יכול להכותו הואיל וקעביד איסור' כדלעיל בשפחה כנענית. ולכך ס"ל לרמב"ם בנכנס לרשות חבירו שלא ברשות דא"י להכותו שיצא כי הלא יכול לאסור עליו רשותו בקונם ולא נחשדו ישראל שיעברו ד"ת כמ"ש היש"ש לענין גניבה ע"ש. וכן גבי נרצע ס"ל לרמב"ם דע"כ הטעם לאו משום צאת מרשותו דהרי יכול לאסור עליו רק מיירי לצאת משפחתו ולכך קתני שכלו ימי נרצע ולא בתוך זמן כקושי' התו' ותי' התוס' דאורחא דמלתא נקט דחוק. אבל אי מיירי לצאת משפחה צ"ל לאחר זמן דבתוך זמן מותר בה ופשוט. רק הגמ' בס"ד ס"ל לר"י דלא עביד דינא לנפשי' כלל אפי' בדבר איסור לא עביד דיש לאלקים שופטים בארץ שהמ' יפרשו מאיסור'. והתרצן השיב דמודה ר"י במלתא דאיסורה אבל מ"מ צריך לומר לכ"ע דבר איסורא דאל"כ חבלה זו מה טיבו כנ"ל. וכן להך אוקימתא דמיירי בעבד גנבא א"ש ג"כ דאין צורך להדירו מרשותו כיון דיש כאן קפידא גלוי' וכל רגע בכלל חשש פסידא וגם אין להדירו דהא נחשד דיעבור בשביל חימוד גניבתו ויכנס ברשותו לגנוב וא"כ אסור להכשילו באיסור תורה שיעבור על איסור קונמות והרי זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול ולכך מותר להכותו כדי שיצא כנ"ל. ובהך תי' ג"כ ניחא דקתני שכלו ימיו דבתוך ימיו הא איכא עליו אימת' ואינו גונב כמבואר בגמ' וא"ש. וגם דברי מרדכי ניחא דוקא ביצא עליו שם גניבה הוא דיכול להכותו ולא להדירו כמ"ש דאולי יכשילו אבל בשאר כל אדם לא ואם ימאן ידירו ולא נחשדו דיעברו על איסור קונם. וא"ש דברי המחבר דכתבו בלשון וי"א לקמן בסי' תכ"א. אבל כאן בסימן זה שרואה שלו ביד חבירו פשיט' דהוי כמו גנב דיכול להכותו ואין כאן מחלוקת כלל וצדקו דברי מחבר דמסת' סתם בלי מחלוקת כלל.