אורים ותומים, תומים · סימן ל״ט, כ״ו

זכה בחלקו כו' הרב הש"ך השיג על דין זה דבלא"ה הך דינא במחלוקת שנוי' בבעה"ת שער נ"ב ואפילו הר' נתן ב"ם דס"ל הך דינא שם היינו בלא אומר לעדים שימסרו דוקא לידו אבל בהתנה שיתנו דוקא לידו נראה שם דמודה הר"נ ב"ם ג"כ דלא מהני רק לזה שנתן זוכה ולא השני אם לא שאמר לו שגם בעד חבירו יזכה דהיינו זיכה לו ע"י אחר שפי' הר"נ ב"ם הנ"ל עכ"ל. והנה באמת על המחבר אין לו תלונה כלל דכל דינו של הר"נ ב"ם הוא הכל על דרך ושיטת הרי"ף בקנין בעינן מטו לידו וכמ"ש שם להדיא ולכך אם אמר תנו בידי במה יזכה השני הא לא מטי לידו וכמ"ש שם באריכות. אבל לפי דקיי"ל כשיטת האחרונים החולקים על הרי"ף וסבירא להו דלא בעינן מטי לידו כלל אפילו בקנין הלואה וכמש"ל דכן מוכח מגמ' א"כ פשיטא דלא בעינן מטי לידו כלל והא דכתב דנתן לאחד מהם ולא קאמר אפילו תחת ידו ממש דהא לא בעינן מטי לידו היינו דהוא המתחייב חי ואם כן כ"ז ששטר בידו יש לו מגו דאי בעי' קלתי' לומר לא נתחייבתי לו כלל וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ס"ו הנ"ל אבל כשהוא ביד אחר לא שייך מגו ולק"מ למחבר אבל על הטור דסבירא ליה כמ"ש מקודם דבקנין בהלואה בעי מטו לידו וכמש"ל אם כן יש מקום לקושי' הש"ך כי מטו ליד אחר מה מהני לגבי שני. ובלא"ה אין כאן קושי' על הש"ע אפילו נימא דבעי בקנין מטו לידי' מכל מקום לא גרע ממתנת ש"מ ודייתקי דבעי' זכי' ואם קשור על יריכו לא יתן וכמ"ש הר"נ ב"מ ראי' מזו והמחבר פסק לקמן סי' ר"נ סעיף כ"ה דבנתן לבני אדם הרבה מתנה דאם זיכה לאחד דנתקיים מתנתו נגד כל היורשים דגילה דעתו שרוצה בקיום מתנה ע"ש סמ"ע ס"ק ע"א והר' נתן ב"מ יליף זה מזיכה לו ע"י אחר ואם כן כמו שהדין שם כך הדין כאן ודברי מחבר ברורים מכל צד ולא ה"ל הש"ך להעמיד דבריו על רבינו מחבר אמנם הטור דהשמיט לקמן בסי' ר"נ פירש הר"נ ב"ם על הך דזיכה לו ע"י אחר וכתב שם פי' רשב"ם וראב"ד ולא שת לבו לפי' הרמב"ם כמ"ש הסמ"ע קשה ולכן נראה ברור דמ"ש חייב עצמו לשנים בקנין היינו בחיוב גמור בין ילוה ובין לא ילוה וכן מורה לשון חייב עצמו היינו בהחלט בתורת מתנה ולא בתורת הלואה וכן מורה לשון זכה בו היינו במתנה גמורה דנתחייב להם בהחלט בין ילוה ובין לא ילוה וכן הוא בבע"ת שטר נ"ב שממנו מקורו דהכל במתנה ואם כן בהך שטר אקנייתא מבואר דלא יכול לחזור בו אפילו לא מטי לידי' כהנ"ל ואם כן פשיטא דזכה בו רק כ"ז שהוא תחת ידו אי' לי' מגו משא"כ ביוצא מתחת ידו לית ליה מגו כלל וזה שדייק הטור וכיון שיצא השטר מתחת יד החייב זכו בו שניהם ולא כתב כיון שזכה האחד זוכה ג"כ השני דהא לדעת הב"ח והש"ך הטעם דאחד זוכה בשביל חבירו ולמה כתב כיון שיצא השטר מתחת יד של המתחייב א"ו דעיקר הטעם לא לא מחמת זכי' דהא ממילא זכה רק כל זמן שהוא תחת ידו יש לו מגו אבל כיון שיצא מתחת ידו יהיה באיזה אופן עכ"פ ל"ל מגו וזוכה בו ולכך תלה הטעם דיצא מתחת ידו וזה ברור ומדוקדק בדברי הטור ולדעת הב"ח וש"ך עיקר חסר בדברי טור: