אורים ותומים, תומים · סימן ל״ט, כ׳

וי"ח וכו' פרעתי נגד פס"ד נראה ברור דמודה ראבי"ה בשטר הודאה בתלתא ושלחו לו דאמרינן בגמרא כתבינן דאין נאמן לומר פרעתי דהא אמרינן שם הוד' בפני ג' ולא קנו מידו וכו' זימנין כתבינן ומשמע דהוי כאלו הודה בב' וקנו מידו וכן אמרו בב"ב דף מ' שהקנין כמעשה ב"ד דמי ואילו אף במעשה ב"ד נאמן לומר פרעתי איך תלי' תניא בדלא תניא וכן מורה לשון ראבי"ה שכתב דלכך נאמן פרעתי דאין זה דומה לשטר העומד לעדות ולראי' אלא פס"ד כותבין מפני שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו וכו' ש"מ דוקא בפסק אבל הודאה גמורה הא עומד לעדות ולראי' כמו הודה בפני שנים ואמר להם כתבו ופשוט אלא שהסמ"ע ס"ק כ"ו כתב ומדברי מור"ם נראה בהג"ה דמשוה כתב הודאה לפס"ד ובהג"ה הביא דעת הראבי"ה דנאמן לומר פרעתי ואם כן חשב דאף על הודאה קאי וזה אינו רק באמת כבר כתבתי דכל מ"ש בסעיף ט' איירי בפסק דין ולא בהודאה דאל"כ לא שייך הבדל בין חייב לצא וגם כפל הדברים ברמב"ם ומחבר מורים להדיא כן ופשוט. והנה הרמ"א ביקש ליישב הקושי' שיש בטור דפסק דאין כותבין ופסק כראבי"ה ותי' דחוששין שמא כבר פרע ואם כן איכא זילותא לב"ד ועיין מש"ל בישוב דהטור כתב לקמן בסי' ע"ט דחוששין שמא פרע ויהיה צריך לפרוע שנית ולולי דברי הרמ"א היה אפשר לומר דאף ראבי"ה מודה דלא שכיח שיפרע נגד פס"ד מבלי קרוע פס"ד או לקיחת שובר רק מ"מ אי טען אין מוציאין מידו דהממע"ה אבל במת ולא טען לא טענינן ליתמי דהוי מילתא דלא שכיח ולא טענינן ליתמי וחייבים היתומים לפרוע ולכך אמרו בגמ' וכן הטור דאם בא לכתוב אין כותבין דאולי יפרע וימות ויפול קמי יתמי ויהיו היתומים חייבים לפרוע שנית ולזה נתכווין הטור בסי' ע"ט דכתב דיצטרך להיות פורע שנית היינו במת לוה ונפל קמי' יתמי דלא טענינן להו מילתא דלא שכיח. ובזה יש ליישב ג"כ מ"ש ראבי"ה דפס"ד אינו עומד לעדות רק לכך נכתב שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו וכו' והקשה הב"י בב"ה הא שני דיינים נאמנים והא דאמרינן אין דיין נאמן לזה זכיתי היינו בע"א ולפמ"ש י"ל דלכך כותבין דחיישינן למיתה וכבר כתבו התוס' ביומא ובגמרא למיתה דחד חיישינן ולמיתה דתרי ל"ח ואם כן בשלמא אילו אף דיין א' נאמן לא הוי צריך לכתוב כלל אבל כיון דאין ע"א נאמן ואולי ימות חד ונהגו לחתום בפסק רק שנים מגו שלשה ועוד אותו שאמר לחוב ושנים רבו עליו לא צריך לחתום לדעת ראבי"ה כמש"ל בדברי המבי"ט. וגם לא יאמר עדותו כיון שהוא נגדו ולכך חותמי' הפסק אך זהו דוחק אבל מ"ש בישוב דברי הטור דליתמי לא טענינן אפשר ונראה בסברא ובלא"ה רבו החולקים על זה ויש להבין איך סתם הטור כראבי"ה דנאמן לומר פרעתי נגד פס"ד מבלי הזכרת חולק במקום דנראה דהרא"ש חולק דהא נתן טעם לכך בעמד בדין יכול לומר פרעתי דהא אפילו בשטר היה נאמן לולי הטעם דמ"ל שטרך בידי מה בעי וזהו שייך בעמד בדין בלי פסק דין אבל בישנו בידו פס"ד עדיין יטעון שטרך בידי מה בעי ונראה דהטור הוכיח דע"כ הא דכתב הרא"ש דבשטר לכך אינו נאמן משום שטרך בידי מה בעי כוונתו אבל כאן הן שלא נכתב והן שנכתב לא שייך הך טעמא כמ"ש הראבי"ה דלא נתכווין זה ליטול הפסק לעדות רק לדעת איך נפסק הדין וכיון דלא ניתן לראי' לא שייך שטרך מה בעי בידי. דאל"כ מה קשי' לי' לתוס' ורא"ש מהך דעמד בדין דילמא התם משום דכתבו לו פס"ד ואי דאין כותבין דלימא איירי דידעו דלא פרע אלא צ"ל דסבירא ליה דאף בפס"ד נאמן לומר פרעתי ואם כן אף דנימא בפס"ד מכל מקום צריכין לחלק בין משעבדי לטענת פרעון אם כן תי' בקצרה דיש לחלק בין טענת פרעון לטענת גביות מלקוח'. ומהא דסבירא ליה לטור כראבי"ה מוכח מש"ל דסבירא ליה דגובה מלקוחות אפי' לא אתברר דלא פרע רק ע"פ הודאת לוה ולא חיישינן לקנוני' דאל"כ הא דטרחינן ב"מ דף ט"ז ע"ב לפרש הא דתנן וכל מעשה ב"ד יחזיר בשטרא חלטתא וכו' ולא כפשוטה במעשה ב"ד היינו פסק ב"ד ויחזיר דהא בלא"ה נאמן לומר פרעתי ואי דיגבה בו מלקוחות אף דיחזירו א"א לגבות כי אם דיברר דלא פרע ואם כן מהדין לגבות כיון דבאמת לא נפרע ודאי דמן התובע נאבד ואי לא יברר הא לא מצי לטרוף ועכצ"ל דבהודאתו לבד יטרוף מלקוחות וכיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוני' ולכך לא יחזיר והוא ראי' מוכרעת למש"ל. ודלא כש"ך והא לא קשי' אם כן בס"ד דר' ירמיה דהקשה לר' אבוהו מהך דתנן כל מעשה ב"ד יחזיר דמשמע לי' כל מעשה ב"ד ור"א הוא דהשיב לי' לא כל מעשה ב"ד שוים וכו' דקארי לי' אם כל מעשה ב"ד אם כן אף פס"ד בכלל ואמאי יחזיר הא איכא פסידא דלקוחות כמ"ש דלפי ס"ד דסבירא ליה אפילו הנפק יחזיר ש"מ דסבירא ליה דלא חיישינן לפרעון דאי פרעו קרע לי' רק דילמא כתב ללות ולא לוה ולכך בהנפק יחזיר ואם כן מכ"ש פס"ד דלא חיישינן לפרעון ובתר דשני באמת לא כל מעשה ב"ד רק שטר אדרכתא אבל פס"ד לא יחזיר מטעם שכתבתי מיהו לפמ"ש דמודה הראבי"ה ביתמי דלא טענינן להו כנ"ל בלא"ה לק"מ דמ"מ אין מחזירין אולי יתבע בו ליתמי אלא דהרמ"א ויתר אחרונים לא סבירא להו מ"ש בזה. והנה ע"ש כתב דנוהגין כהך דיעות והש"ך כתב להיפך ונראה דאם הוא ע"י הזמנה פשיטא דאין נאמן לומר פרעתי דלדעת הרמב"ם ומחבר אפי' לא נכתב הוי כשטר ומכ"ש כשנכתב ולכך מנהג דאין נאמן לומר פרעתי כי רוב פסקים הנהוגי' הם באין ע"י הזמנה ושליח ב"ד מזמין אותם פעמים ושלש אבל אם הם שלא בהזמנה אם כן כיון דלדעת הרמב"ם ומחבר לא ניתן לכתוב כלל אם כן פשיטא דאין להם תורת פס"ד ויכול לטעון פרעתי וכיון דלדעת הרמב"ם וטור וראבי"ה נאמן לומר פרעתי מי יוציא מיד מוחזק נגד סברת הנך רבוותא גדולים חקרי לבב: