אורים ותומים, תומים · סימן ל״ט, ט״ז

שמא פרעו הך לישנא דרמב"ם אין מדויק דודאי סבירא ליה לרמב"ם אפילו באותו שעה שבא לכתוב ידעו הב"ד דלא פרעו מכל מקום אין כותבין דהא לרמב"ם אודייתא ופס"ד בחדא כלל איתנהו ובתרווייהו בעינן שלחו לו ואי לא שלחו לו אין כותבין ובהודאה בדלא שלחו לו הא אמרי' דאין כותבין אפילו באותו מעמד שהודה בפני ב"ד ואז ודאי לא פרע דסתמא אמרינן בגמרא האי אודיית' זימנין כתבינן וכו' אלא ש"מ דלעולם לא כתבינן וכן מוכח ממ"ש שם הרמב"ם דין ו' דבקיאי דעת ספרד כשהודה לו בב"ד אומר לו אל תפרענו אלא בעדים ולמה לא ישאלו מב"ד לכתוב להם אז תיכף כשהודה וא"צ לכל ויהיה להם שטר לא יוכלו לומר פרעתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה וכדומה אלא דלעולם אין כותבין וכן כתב הש"ך גם כן בס"ק כ"ה וכן כתב ע"ש ואם כן אף בפסק דין ??? דינא הכי דאפילו נודע דלא פרע אין כותבין וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ו והשיג על הע"ש והש"ך ביקש ליישב דברי הע"ש לשיטתו דסבירא ליה לרמב"ם חילוק בין הודאה לפס"ד וכאן איירי ג"כ בהודאה וזה אינו כשטר. אבל מ"מ לכ"ע אפילו ידוע דלא פרעו מכל מקום אין כותבין ואם כן יש לדקדק בטעם שנתן הרמב"ם שמא פרעו הא אפילו ודאי לא פרעו מ"מ אין כותבין וצ"ל דס"ל לרמב"ם דודאי בגמרא אמרינן האי אודייתא זימנין לא כתבינן בדלא שלחו לי' וכו' משמע לעולם לא כתבינן כנ"ל אפילו נודע שעדיין לא פרעו ואילו בב"מ אמרי' הואיל דנאמן פרעתי לפיכך אם בא לכתוב אין כותבין דמשמע הטעם משום חשש פרעון ולרמב"ם הודאה ופסק חד דין יש להם ולכך פי' הרמב"ם דעיקר תקנה היה שלא לכתוב משום דלרוב אין כותבין תיכף ואם כן איך יכתבו אולי פרעו ולכך תיקנו שלא לכתוב וכיון דכבר תיקנו מבלי לכתוב אם כן אף דנודע דלא פרע מכל מקום לא כתבינן הן מטעם לא פלוג והן כיון דסתמא אין כותבין אם כן הוא שבא לב"ד לא על דעת כן שיכתבו בא דהא סתמא אין כותבין ואם כן אין להם לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר כהנ"ל וכדמשמע בגמרא דלכך אין כותבין אודיית':