אורים ותומים, תומים · סימן ל״ט, ט״ו

אבל שנים שבאו לדין כו' כתב הסמ"ע דאעפ"י דנאמן לומר פרעתי מכל מקום אי מודה דלא פרע גובה ממשעבדי דמעשה ב"ד יש לו קול וכמ"ש הטור וכן דעת הרמב"ם ומחבר ולבבי לא ידמה הן דהך מילתא בלא"ה דוחק גדול כמ"ש הש"ך דאיך לא נטעון ללקוחות פרעתי ואיך הוי הודא' הלוה הודא' לחוב לאחרים רק התו' והרא"ש היו מוכרחים לתרץ כן קו' הרי"ף דאיך אמרינן דנאמן לומר על פס"ד פרעתי הא אמרינן לעיל בשעמד בדין ה"ל כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי ולכך הוצרכו לחלק ולומר דאף דהוא נאמן מכל מקום לגבי לקוחות לא חיישינן כלל לקנוני' ותי' הרי"ף והרמב"ם לומר דהך איירי בלי הזמנ' והך דלעיל איירי בהזמנה לא סבירא להו דיהיה בפס"ד נ"מ בהזמנה כדעת הנ"י דהא קבלו לדיינים וכן מוכח בתו' גיטין דף ל"ז ד"ה שטר דהק' לר"י דסבירא ליה דאחריות נכסי' אינו משמט אם כן הא דאמרינן לעיל קנס אונס וכו' משעמדו בדין משמט הא עמד בדין גובה משעבדי וע"כ התם דלא נכתב פס"ד דאל"כ ודאי אינו משמט וע"ס ס"ז סמ"ע ס"ק ל"א ובלא נכתב פס"ד לכ"ע נאמן לומר פרעתי ומכל מקום סבירא ליה דגובה ממשעבדי אבל הרמב"ם וסייעתו דסבירא להו לחלק בין הזמנה או לא תו אצ"ל הך דוחק לחלק בין לוה ללקוחות ובלא"ה לק"מ מהך דעמד בדין דהא הרי"ף מתרץ ליה דאיירי בהזמנ' ואילו סבירא ליה הך חילוק של תו' בין לוה ללקוחות לא היה צריך לדחוק ולומר בפס"ד יש הבדל בין הזמנה מה דלאנזכר בגמרא רק גבי אודיית' וכמ"ש הש"ך ס"ק ח"י רק הא לק"מ דלעיל בעמד בדין מהני היינו לגבות מלקוחות אלא ברור דלא סבירא ליה הך חילוק כלל ולכך המחבר לא הביא כלל דמ"מ גובה משעבדי וכן מורה לשון הרמב"ם דכ' בד"א שהודא' בב"ד הוא כמלוה בשטר וכו' כשלא קיבל וכו' וק' הא מלוה בשטר לגבות הוא תמיד רק הל"ל בד"א דא"י לומר פרעתי דבזה יש הבדל בין שלחו ללא שלחו אבל מלוה בשטר הוא תמיד אלא ודאי דז"א דאף משעבדי א"ג בשלא שלחו וזהו דעת הרמב"ם אבל דעת הרא"ש והטור לא ס"ל חילוק הרי"ף בין הזמינו ללא הזמינו ולכך הרא"ש דדרכו תמיד להעתיק דברי הרי"ף בכ"מ והשמיט תי' הרי"ף בין צאי' ללא צאי' והביא רק תי' התו' וש"מ דלא סבירא ליה סברת הרי"ף דאילו סבירא ליה היה מעתיקו וכן הטור אשר כ' בשם הרמב"ם התחיל ב' שבאי' לדין כו' והוא באמצע דבריו ובם התחיל ודילג הרא"ש דבריו בד"א וכו' בשלא קיבל וכו' אלא דהך לא סבירא ליה לחלק בפס"ד בין הזמנה ללא הזמנה רק סבירא ליה חילוק התו' וזה ברור והסמ"ע תפס בזה החבל בתרי ראשי'. והנה הש"ך כ' כאן סקכ"א ובסי' ע"ט ס"ק למ"ד האריך דטעה הסמ"ע בהבנת דברי הטור והרא"ש דמהכ"ת אם הוא מודה שפרע למה לא נטעון ללקוחות ומה יועיל הודאתו והאריך בראי' מהרבה מחברים דלא סבירא להו סברא זו ולכך פי' הוא דמיירי בלקוחות שקנה שדה אחר שהוד' בב"ד שלא פרע ודבריו בלתי מובני' דאמת דיש דיעות רבות במחברי' דלא סבירא להו כן ונראה לדעתם אפילו נודע שלא פרע מכל מקום אין גובה כלל מלקוח' ולא ניתן ליכתוב דלית ליה קלא והא דאמרינן עמד בדין אית ליה קלא איירי בשלחו לו וכו' כמ"ש הרי"ף ולכך כ' הרמב"ם סתם דאין נעשה מלוה בשטר אלא בשלחו דזולת זה לא ניתן לכתוב ולית ליה קלא אבל ברא"ש וטור אין דרך לומר כ"א דלא חיישינן לקנוני' הואיל ולא איתרע דאף לדבריו דהודה היום דלא פרעו ומחר מכר קרקע עדיין יטענו הלקוח' דילמא אחר כך פרעו וכי בשביל דהוד' אז דלא פרעו יחויב להאמין דלא פרעו משם והלא' עדיין אולי פרעו מאז והלא' ועדיין צריכים לומר דלוה קאמר דלא פרעו והוא הדבר דמפי הלוה אנו חיי' לגבות מלקוחות בלי חשש קנוני' והש"ך כ' דכ"כ הב"ח ולא עיין כל הצורך בב"ח דהב"ח כ' להדיא דאם באנו לחוש לקנוני' אף אותן שקנה אחר שהודה לא יוכל לגבות דחיישינן שפרעו אחר כך וזה פשוט וא"ל דנתכוון הש"ך לדברי הט"ז דהוד' דלא פרעו ואמר לו המלוה אל תפרעון אלא בעדי' ואחר כך קנו הלקוחות דל"ל בפרעו דזה היינו ידוע דלא פרעו והרא"ש והטור תרי גווני נקטי בידוע שלא פרעו או שמוד' שלא פרעו ואי בכה"ג היינו ידוע שלא פרע דהחיוב מתחיל מעת הודא' בב"ד ומאז אי אפשר דלא פרעו וזה ברור ופשוט. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"ב ח"מ סי' מ"ו דעמד ג"כ בזה מה יהני הודאתו לגבי לקוחות ופירש הוא כך הא דהודאה חשובה כמלוה בשטר דוקא לטרוף ממשעבדי כגון דאתברר דלא פרע או שהודה דלא פרע ובשביל כך כתבו לו ב"ד שטר וכיון דיש שטר בידו גובה משעבדי ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ מה דוקא לטרוף משעבדי הא בכל מילי הוי שטר ואי דבאמת ס"ל כדעת הראבי"ה כמ"ש הטור דעתו בלי חולק דאף אם נכתב פס"ד יכול לטעון פרעתי עדיין הקושי' במקומו דנטעון ללקוח' פרע ואיך יכתוב הטור דעת ראבי"ה שסותר לתחילת דבריו דלפי פי' מהרי"ט צ"ל דס"ל בפס"ד אין נאמן לומר פרעתי ועוד דא"כ צ"ל דלעיל בב"מ דמשני בעמד בדין היינו דכתבו פסק א"כ א"צ לכל הטורח ומנ"ל דפס"ד ב"ד גובה משעבדי אפילו ל"ל פרעתי והא דאמרינן לעיל היינו ביש פס"ד בידו ולא גרע משאר שערות ובאמת בריטב"א ואסיפת זקנים לב"מ הביא בשם קצת רבוותא אבל אין זה תי' הרא"ש כמבואר שם ולכן אין לזוז מדברי הסמ"ע דלא חיישינן לקטני' במקום דליכא ריעות' ומי צוה ללקוח' להכניס עצמם בתגר הזה לקנות כיון ששמעו הקול דהודה דחייב. ומה שהקשו בטור דכתב בסי' ע"ט דאם סירב נגד פס"ד דאין נאמן לומר פרעתי וגובה משעבדי משמע לולי הסירוב אין גובה משעבדי אין כאן קושי' דודאי אם אין הלוה לפנינו ובא לגבות מלקוח' לא טריף דהא טענינן לי' פרוע אם אין הלוה מודה דלא פרוע אבל בסירוב חזקה דלא פרע וסתמא אפי' בלי הודאת לוה ואפילו אינו בפנינו גובה וזה פשוט. והא דכתב הטור הך דינא דסירב לא מפירוש הרי"ף דמשני דצאית דין ולא צאית דאי היה הרא"ש מפרש כך היה מביאו רק ס"ל כמש"ל בפי' הרמב"ם וזהו לא סבירא ליה אבל הך דינא דסירב כתבו הרא"ש בפ' קמא דב"ב במשנה דכותל חצר שנפל ע"ש. ולפ"ז דהעלינו ברור אפילו לקוחות שקנו אחרי הודאתו שלא פרע מכל מקום אילו היה חוששין לקנוניא לא היה אפשר לגבות רק דלא חוששין כמש"ל וכמ"ש הב"ח גופי' ואם כן לא הבנתי דברי ב"ח דדעתו אם הודה בב"ד בניסן שחייב ושוב הודה באייר שלא פרע שאין המלוה גובה מנכסים שקנו בסוף ניסן אף דהוא מאוחר לגוף הודאה רק גובה מנכסים שקנו מאייר ואילך לאחר הודאה שני' ולא הבנתי טעמו בממ"נ אם אתה חושש לקנוניא לא יגבה משום לוקח כמש"ל ואם לאו ואמת דלא נפרע הא מן הודאה ראשונה מתחיל שעבודא. והב"ח כתב שכן נראה בדברי הראב"ד שהביא בעה"ת שער י"ב ח"ב ואני חפשתי בדברי הראב"ד שם בקשתיו ולא מצאתי דבר כלל כי הראב"ד כתב העמדה בדין לאלתר כמלוה בשטר מפני שיש לו קול ודוקא ביש עדים שלא פרעו מן העמדה בדין או חייב מודה או שהשביעו שבועת אין לו וכו' או שסירב בכל אלו כותבים למלוה בלי דעת לוה ואם טען אחר כך פרעתי לא אמר כלום שהוא בשטר הן לפרעון והן למשועבדים. ועד"ז מתיישב מה שאמר ר"ז מתחלת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו כשאמרו צא תן לו שאין נאמן לומר פרעתי עכ"ל הרי דלענין משעבדי קאמר לאלתר הוי כמלוה בשטר ודייק לאלתר דלא חל מזמן הודאה או כתיבה רק לאלתר כשיתברר שלא נפרע בד' אופנים שכתב גובה למפרע לאלתר מזמן העמדה בדין וכתב דגם בד' אופנים הנ"ל כותבין ואם טען אחר כך פרעתי א"נ וכו' הרי דלענין משעבדי לאלתר הוי השטר אבל לענין שיכול לטעון פרעתי בעי דוקא כתיבה אבל קודם כתיבה נאמן דפרע וזהו דהתחיל לענין קול דהיינו משעבדי וזהו אין צריך כתיבה ולטענת פרעון הצריך כתיבה וזהו ממש דלא כב"ח ודלא כש"ך דאף דנאמן לומר פרעתי מ"מ הודאתו מחייב שהוא המלוה טורף ממשעבדי. ומ"ש הראב"ד דעד"ז מתיישב תחלת דברי ר"ז וכו' פי' דר"ז אמר מתחלה יצא ואמר פרעתי נאמן ולבסוף אמר בא לכתוב אין כותבין משמע דא"כ פרעתי דאל"כ יכתבו מכל מקום יהיה נאמן בפרעתי ולכך כתב דלפמ"ש הוא דאם נכתב פסק שוב אין נאמן דמסתמא דייקי וידעו דלא פרעו א"ש וזהו פשוט ולכך יש לתמוה על הגי"ת שנתקשה בזה ולא מצא ליה פתר ע"ש. עכ"פ מורין דברי הראב"ד דלא כב"ח וכן מורין דברי הטור והרא"ש ואין לחדש דין חדש שאין לו טעם. ועדיין קצת ספק להרא"ש וטור דסבירא להו בעמד בדין אע"פ שהיה ע"י הזמנה מכל מקום כ"ז שלא נכתב פס"ד נאמן לומר פרעתי אי סבירא ליה גם כן באודייתא הדין כן או לא דבאמת לכאורה משמע הואיל הרא"ש הקשה על הך דבא לכתוב וכו' מהך דאמרינן עמד בדין גובה משעבדי ולא הקשה מן אודיית' אלא דשם ודאי דכל כוונה היה לעשות שטר משעבדי דאל"כ מה ביקש ממנו שהזמינו לב"ד אבל ביש להם סכסוכים אמרינן בשביל כך בא לב"ד לברר סכסוך שלהם אבל לא ס"ד שיכתבו שטר ופסק אך מלישנא דטור דכתב על הא דכתב הודאה בפני שלשה כותבין והא דהודאה בפני ב"ד הוי הודאה היינו לטרוף משעבדי משמע דעלה קאי וגם בהך נאמן לומר פרעתי ואף דסמ"ע ס"ק כ"ד כתב דהוא ענין נפרד ולא מוסב על למעלה מכל מקום זהו דוחק ואין הלשון מהטור סובלו והסמ"ע הוכיח לומר כן לשיטתו דחשב דהטור ורמב"ם לא פליגי כלל אבל כבר כתבתי דליתא ובלא"ה האריך הש"ך לקמן בס"י ע"ש לברר מרוב פוסקים דאפילו בהודאה פשוט' בהך אודיית' כל זמן שלא נכתב אין לו נאמנות שלא יהיה יכול לטעון פרעתי ולכן אף ברא"ש וטור נימא כן ולא הקשה מאודיית' די"ל דשם כותבין תיכף קודם שיצא מב"ד אבל מהך דמשני לעיל בשעמד בדין ולא משני שיש בידו פס"ד ש"מ דלית ליה פסק כלל ושפיר הקשה וכן יפה טען הש"ך לקמן סי' ע"ט דלא היה לו למחבר לסתום כרמב"ם בשלחו לו דלא יהיה נאמן לומר פרעתי אפי' בלי פס"ד כי רוב פוסקים לא ס"ל כן והטור והרא"ש לא סבירא להו כן כמ"ש ועכ"פ ספיקא דדינא איכא ויכול המוחזק לומר קים לי' דנאמן: