אורים ותומים, תומים · סימן ל״ט, י״א

לא היו קבועים כו' כתב הנ"י בפז"ב דוקא במודה מעצמו בלי תביעת בע"ד ולכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה ע"י תביעה בפני ג' וכו' הרי זה ב"ד גמור ויכולים לחייבו וכל שיכולים לחייבו הרי זה ב"ד גמור וכותבים לו שטר עכ"ל והק' ד"מ וב"ח הא כל שהזמינו הוי תביעת התובע ומכל מקום בעינן דקבעי דוכתי' וכו' ותי' הש"ך דכוונתו אם אין הכחשה וסכסוך כלל ביניהם רק בא לב"ד ע"י הזמנה והודה א"כ אין כח ב"ד בזה ולכך בעינן כל תנאים הללו אבל אם היה ביניהם הכחשות וסכסוך רק ע"י הב"ד נתחייב ואם כן דכיון דהב"ד היה מחייבים אין צריך קביעות וכל הנ"ל ודייק נ"י דינו מדנקט לישנא אודייתא ולא סתם וכן למה לא נזכר גבי פסק דין דבעי הזמנה אלא דסבירא ליה לחלק ע"ש ונכון כתב שלזה נתכוון הנ"י אלא שהאריך בס"ק ח"י וכ"ג דגם דעת הרמב"ם ומחבר וממש רוב פוסקים סבירא ליה בזה כדעת הנ"י ולענ"ד ז"א ואין כך רהיטא דשמעתין דהרי"ף בב"מ הקשה דהא דאמרינן צא תן לו או חייב אתה ליתן לו אין כותבין הא קיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמי ותי' ה"מ היכי דלא צאי' דינא אבל צאי' דינא ונפק מב"ד אדעתא דציית וחזר ואמר פרעתי נאמן וכו' עכ"ל ופי' בו הרמב"ם וכן במה"ת שער י"ב ח"ב וז"ל היכי דלא צאי' דינא כלומר שלא קיבל דינא עד דשלחו אחריו והביאו בהכרח וכן מבואר ברמב"ם ואם כן צ"ל הא דאמרינן בב"מ צא תן לו היינו הכל בלא הזמנה אבל אם הזמינו באמת א"נ פרעתי והוי מלוה בשטר וכותבין ואם כן לא זו דדיוק של הש"ך מהא דלא נזכר בב"מ גבי פס"ד החילוק בין הזמינו ללא הזמינו ליתא דהא עלה דהך מחלק הרי"ף בכה"ג אף זו דע"כ הך בב"מ איירי אף דיש לו אתו דין ודברים ונתחייב בב"ד דאל"כ איך ס"ד שם לחלק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והטעם דאשתמוטי קמשמט עד דמעיינא בדינא ואילו אין כאן הבדל וסכסוך כלל ולא נתחייב בדין רק פיו ענה בו מה עיון יש פה ומה פתח תקוה יש כאן שיפטרו ב"ד אם הוא בעצמו בלי טענה דין ודברים כלל מחייב ועכצ"ל דהוא בדרך טוען ונטען ונתחייב בב"ד וכצ"ל ברמב"ם אף דכתב לשון ואמר לו הנתבע הן אין פי' דלא טוען כלל נגדו רק ע"י דבריו נתברר שהתביעה אמת וכן הוא במאמרו דאל"כ מה ס"ד לחלק בין צא תן לו לחייב ופשוט וא"כ דמיירי בכה"ג ומכל מקום מחלק הרי"ף ורמב"ם ובעה"ת בין הזמינו דנקרא לא צאי' דינא ובין לא הזמינו דהוא צאי' דינא דהיינו דבא מעצמו בלי הזמנה והדבר מבואר להדיא דלא כנ"י ואודייתא לאו דוקא ה"ה בפס"ד ונראה דהנ"י לא מפרש בהרי"ף צאי' דינא כהרמב"ם ובע"ת רק סבירא ליה דבאמת הרי"ף לא הקשה כלל מהך דאודיית' דשם י"ל דאיירי דכתבו קודם שיצא מב"ד כנראה שם בנ"י וכן הרא"ש לא הזכיר כלל מהך דאודיית' רק כל קו' הרי"ף מהך דב"מ דאמרי' עמד בדין הוי כמלוה בשטר לגבות משעבדי ואיך יטעון פרעתי וע"ז תי' צאי' דינא והיינו כפי' הראב"ד הביאו הבע"ת שם דאינו מסרב ואומר דישמע לקול ב"ד אבל היכי דנפק מן ב"ד ואמר דאין שומע בקולם בזו חזקה דלא פרע ואמרינן דגובה ממשעבדי אבל לא איירי כלל לחלק בין הזמינו ללא הזמינו דכיון דב"ד פסקו דברי ריבים ביניהם א"צ הזמנה וא"ש כמ"ש דעת הנ"י וזה ברור ואם כן דברי הנ"י במחלוקת שנוי' ולפי דעת הרמב"ם ובע"ת ליתא לדינו והמחבר נמשך אחרי דברי רמב"ם אין מקום לדברי הנ"י ודברי הש"ך שיהיה דעת זו דברי הכל לא נראה וגם הלח"מ פי' בהרי"ף צאי' דינא כמ"ש הנ"י ולכך תמה על המ"מ שכתב דקרובים דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף ונעלם ממנו בעה"ת הנ"ל ופשוט: