אורים ותומים, תומים · סימן ל״ז, ד׳

אעפ"י שהגזבר מחלק כו' הש"ך בס"ק יו"ד האריך להשיג על רמ"א דמה בכך דטובת הנאה אינו ממון מ"מ הרי יש לו הנאה ממנו ויש בו צד נגיעה ובעדות קי"ל כל שיש צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וע"ש שהאריך כי מ"ש ריטב"א למ"ד טובת הנאה ממון דאין מעיד קושטא דמילתא קאמר דסבירא ליה טובת הנאה ממון אבל באמת אף דאינו ממון אינו מעיד והאריך. ואפשר שיש בטענתו דברים נכונים אלו אנו באי' לדון שהגיזבר בעצמו יעיד בזו יש פתחון פה להש"ך לטעון כמ"ש דהא יש כאן צד נגיעה אבל בקרובים לא הבנתי דבריו דהא קרובים לא נחשדו לשקר רק גזירת הכתוב לא יומתו אבות וכו' וא"כ בשלמ' הגיזבר אף דאין כאן ממון מ"מ יש כאן נגיעה אולי יעיד שקר בשביל נגיעה אבל קרובי' לא נחשדו לשקר ובשלמא אי הוי ממון אם כן לגזבר הוי ממון וש"פ והרי זה בכלל לא יומתו אבות דאין הקרובים יכולים להעיד אבל כיון שטובת הנאה אינו ממון אם כן לא שייך בקרובים גזרת המלך דהא אין כאן לא זכות ולא חיוב בממון קרובם ואי דיש נגיעה להגזבר קרובם זהו אילו החשש דיעידו שקר אבל הקרובים לא נחשדו לשקר כלל. ולכן צדקו דברי רמ"א דכתב שקרובים יכולים להעיד דבזהו ליכא פקפוק אבל בגזבר עצמו יש לספק אולי כש"ך ואם העידו דבר שיש לגזבר הנאה גמורה בו דעת הריטב"א דמ"מ ההקדש חל וינתן לגזבר אחר דפלגינן דבור' ועיין לקמן בסי' נ"א מ"ש בזה: