אורים ותומים, תומים · סימן ל״ז, א׳

הנאה כו' עיין אורים במ"ש הסמ"ע על הע"ש דכתב נוגע לא יעיד דאדם קרוב אצל עצמו והש"ך כתב דרצונו לתרץ קושי' במה דאמרינן דבשביל שלא יהיה לוה רשע יעיד עדות שקר דהא גם בזה רשע דמשקר בעדותו אלא הטעם דהוי קרוב לעצמו אבל לאמת הדבר כבר תי' הרמב"ן דבזה הוא בעיני עולם לרשע וזה אינו אלא נגד הש"י ע"ש. ואני לא הבנתי דבריהם כי נראה דברי הע"ש הן דברי רבוותא שהביא הרמב"ן וריב"ש נמשך אחריהם לעיל סי' ל"ו דלכך בנוגע לא מיקרי תחילתו בפיסול משום דה"ל בע"ד ואינו בגדר העד והוי כמו רובע הרוג וכו' דלא איקרי מקיימי דבר ולכך אינו מבטל שאר עדות דהוי בע"ד ולא איקרי מקיימי דבר ואינו כשאר פסול וזהו הטעם בענין אדם קרוב אצל עצמו שכתב הראב"ד עיין לעיל סי' ל"ו דהוי בע"ד ולא מקיימי דבר וא"כ היא היא ואילו הטעם משום דחשדינן ליה לשקר הרי הוא כגזלן החשוד לשקר וה"ל כשארי פסולי עדות אבל הם כללהו בכלל במה שאמרו אדם קרוב על עצמו והטעם משום דה"ל כבע"ד כמ"ש הראב"ד ואף זהו כמוהו בנגיעת ממון ה"ל כבע"ד וא"כ הן דברי הע"ש והרמ"ן דלא תי' כן דהרמב"ן לא סבירא ליה הך סברת רבוותא ועיין מש"ל סי' ל"ו באריכות ולכן תמהני מהש"ך דבסי' ל"ו הסכים להריב"ש ותמה על הרמ"א כהנ"ל וכאן לא שם ללבו דהן הן דברי הע"ש ועיין עוד מש"ל בסי' ל"ד מזה באריכות: