אורים ותומים, תומים · סימן ל״ו, ט׳

ונאמן לומר שלא הכיר כו' עיי' אורים שכתב הסמ"ע דוקא באומר מעצמו אבל אין הב"ד שואלין אותו והש"ך הקשה כי הנ"י הביא בשם בעל מתיבות דאי ליתנהו לסהדי מכשירין לשטרא דאמרינן דלא הכיר והכי מוכח נמי מדברי הרא"ש דהקשה על הרי"ף דה"ל לגמ' לומר דשאלינן לעדים עכ"ל והנה המעיין ברא"ש דהביא ראי' לסתור דברי הרי"ף מבה"ג דכתב בשטר שחתם עליו פסול דמכשרינן דאמרינן רווחא שביק ש"מ דוקא מה"ט אבל זולת זה פסול ומזה מוכח דס"ל להרא"ש בדברי הרי"ף בדליתנהו טענינן דלא הכיר דאל"כ מה קושי' הא שם העד לפנינו ליתא ואיך נטעון שלא הכיר ולכך אמרינן דלא היה שם צירוף כלל וע"כ כמ"ש דלרי"ף טענינן וכמ"ש בעל המתיבות הנ"ל: אך ממה שטען הרא"ש על הרי"ף דה"ל להגמ' לומר דשאלינן אם הכירו משמע להיפוך דאם סתמא אמרינן הם לא הכירו בפסול מה לנו לשאול וכי אנו אחראין לבטל העדות וכל כמה דלא אמרו דהכירו עדות כשר בשלמא דשאלינן למחזי כו' הוא כיון דבאי' לב"ד אמרינן מסתמא באים להעיד ונתבטל העדות לכך הב"ד. חוקרין לברר ולהכשיר העדות כדאמרינן מה יעשו בשני אחי' וכו' ולכך חקרינן להכשיר העדות אבל לבטלו לא שמענו דיהיה הב"ד חוקרי' בכך. ולכן היה נראה לחלק דודאי אי עדים לפנינו ולא אמרו שלא הכירו אמרינן מסתמא מכירין אותו דאל"כ ה"ל למימר אין אנו מכירין ולכך הקשה הרא"ש דה"ל לשאול אותם אבל בליכא לעדים לפנינו טענינן דלא הכירו ולכך יפה טען מבה"ג ל"ל למימר הטעם משום רווחא שביק תיפוק ליה דאמרינן לא הכיר בפסול אלא דקשי' לי א"כ דסתמא באין העדים לפנינו אמרינן לא הכירו לשיטת הרי"ף איך נאמנים העדים לומר הכרנו לבטל עדותם תיפוק ליה כיון שהגיד וכו' כקושי' התו' גבי למחזי וכו' ותי' התו' לא שייך כאן דהא אמרינן סתמא כאילו לא הכירו ואם נימא באמת דאין הכשרים נאמנים לבטל עדות והא דאמרינן דקרוב או פסול מבטל עדותן איירי ברגיל או ידוע לנו דהם קרובים ופסולים שהם גלוי לעדים א"כ מה הקשה הרא"ש דנשאל לעדים שאלה זו מה טיבו או דבלא"ה כשר או דלא מהני שאלה כיון דבקיאים ורגילים בהו ודוחק לומר דקושי' הרא"ש על הרי"ף בממ"נ אי סתמא דמכירין א"כ נשאל לעדים ואי סתמא דאין מכירין הקושי' מבה"ג דלישנא דהרא"ש לא משמע כן אבל עכ"פ מ"ש ברא"ש נראה נכון דיש לחלק בין אם הם לפנינו או לא וגם מדברי הרא"ש נראה דה"ל למישאל לעדים כמו שעען באמת על הרי"ף והסמ"ע ליישב דברי הרי"ף בא שלא יחול עליו קושי' הרא"ש כתב דאין על הב"ד מוטל לשאול דכיון דהוא לפנינו ואין אומר דאינו מכירו ודאי מכירו ואין לב"ד לשאול אותו ולכן צ"ע כי הרא"ש כתב דה"ל לשאול. ונראה הא דאמרינן דמסתמא לא הכיר היינו בקרובים של מלוה ולוה אבל בקרובים דעדים דקרובים זה לזה אמרינן מסתמא הכירו זה את זה דכי אין אדם בקי בקרובותיו ומסתמא ידע ובהכי ניחא דהרא"ש טען על הרי"ף מן בה"ג דכתב דאמרינן רווחא שביק וכו' ולא אמרינן דלא הכיר ולא הקשה מדברי הגאון שכתב אח"כ בשטר שיש בו ג' עדים ושנים קרובים זה לזה דאמרינן רווח' שביק ולא אמרינן ג"כ דילמא לא הכיר והך מילתא דגאון כתבו הרי"ף ז"ל בעצמו בהלכותיו ואי נימא דאיירי דרגיל ביה כמ"ש הב"י סימן נ"א אף בהך דבה"ג י"ל כן וכמ"ש הש"ך. וכבר נראה דהמעדני מלך הרגיש בזו ודעתו דמילתא דגאון היינו בה"ג וזהו נראה לעין כל דהוא דחוק אבל נראה ברור דשם בדברי הגאון נאמר דשני עדים קרובים זה לזה ובזו ודאי רגיל ובקי ואין לטעון דלא הכיר וסתמא דאדם בקי בקרובותיו ולכך דייק קרובים זה לזה אבל בדברי בה"ג נאמר קרוב או פסול משמע קרוב למלוה או ללוה ובזו דעת הרא"ש להרי"ף דאמרינן סתמא דלא הכיר בו מה לו בקרובים של אחרים ויפה דייק וא"ש: