אורים ותומים, תומים · סימן ל״ו, י׳

ויש מי שחולק וכו' הוא דעת הרא"ש ויש להבין להרא"ש דס"ל תרתי בעינן וכו' א"כ אף לרבי קשה מה יעשו שני אחים דהא צ"ל להרא"ש דהקושי' מה יעשה בשני אחים דלא ידעו זה מזה וא"כ עדיין קשה דלא ידעו בשעת ראיה זה מזה דמהכ"ת דקדקו לדעת אם אחיו ג"כ רואה וכמש"ל וכן יבאו לב"ד כדי לקיים ובערת הרע מקרבך וכו' והיה נראה כי ס"ל לרא"ש כי בעת ראיה שמים ללב מבלי לכוון להעיד כי חוששים אולי קרובים ג"כ רואה ובכאן נותנים ללב לבל יכוונו להעיד לבל יבטלו העדות אבל לב"ד כיון דעליהם מוטל להעיד אין חוששין לחקור כלל אם העידו קרובים או לא. והולכים לב"ד אך זה דוחק ויותר נראה כי ס"ל להרא"ש דהשאלה מה יעשו בשני אחים אין שאלה כלל בד"מ רק בדיני נפשות כי מה איכפת לן אי יתקלקל העדות בד"מ אבל בד"נ השאלה דלא יבוער הרעה מקרב ארץ וס"ל הא דא"ל למחזי או לאסהודי היינו בד"מ אבל בד"נ בעינן דוקא התראה כדעת התו' במכות וא"כ לק"מ אם שניהם יכוונו להעיד ולא ידע אחד מחבירו דהא בעינן להתרות והרי ישמעו התראה. וכך ראי' רבי דאי ס"ד דלא בעינן התראה מה יעשו וכו' דלא ידעו כלל זה מזה וא"ש דהא דאמרינן בגמ' אבל למחזי מה יעשה בשני אחים כו' אף דזהו בד"מ ושם לא שייך מה יעשה וכו' כמ"ש בלא"ה צ"ל להרא"ש דס"ל מחמת ובערת הרע וכו' באים להעיד וזהו לא שייך בד"מ אלא היא לשון מושאל דמה יעשה וכו' צ"ל התראה וא"כ ש"מ דבעי צירוף וא"כ אף בד"מ אמרינן כן דעכ"פ בעי צירוף וזהו מה שאפשר לומר בדברי הרא"ש איברא דלשון הרא"ש שכתב מה יעשה וכו' כי כל הרואה דבר ערוה מחויב להעיד לקיים ובערת הרע וכו' הילכך שיילינן ליה ואם יאמר שבשעת מעשה לא כוון להעיד העדות קיים הרי דמיירי מן ד"נ ומ"מ אמר דאם אמר בשעת המעשה דלא כוון להעיד ולא אמרו דהתרו ולא התרו לא משמע כמ"ש וס"ל כדעת התו' ונ"י דהתראה ל"ד ולכן צ"ע כי אמת מ"ש בתי' הראשון צ"ל בתו' סנהדרין הנ"ל דס"ל לרשב"א דאף ר"י ס"ל דבעי בד"נ התראה וקשה לפי' א"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' הא אף לר"י בעי התראה. ודוחק לומר דהא דכתב רשב"א לרבי יוסי הואיל וס"ל עד שיהיו שני עדים מתרים בו לא נפסל העדות עד שיהיו הפסולים מתרים ולא סגי מה שהכשרים מתרים ופסולים בצדם שומעים ההתראה היינו דכתיב יקום דבר במקיימי דבר ופירשו אותן עדים שעדותן מתקיימת בב"ד דהינו התרו בו דמהני לר"י אבל לא התרו בו דאין עדותם מתקיימת בב"ד אינו קרוי מקיימי דבר ואין עדותם מועיל לבטל העדות בצירוף. וא"כ בקושי' טרם דחדית ליה הגמ' יקום דבר וכו' אמרינן באמת לר"י א"צ התראה ולכך פריך הרוג יציל וכו' וכל זה דוחק ואין לנו לחדש פי' אחר בגמ'. וצ"ל דכך קושי' הגמ' הרוג יציל דבלא"ה דחוק דנימא לר' יוסי אין הרוצח נפש נהרג אם לא כשהרגו מאחוריו ולא מצינו זה בשום דוכתי דר' יוסי יסבור כן ולכן צ"ל דודאי באמת לר"י דבעי התראה לק"מ רק קושי' הגמ' למה לי' לרבי דמייתי ראיה מן מה יעשה שני אחים די"ל דבאמת אם נעשה מי יוכל להועיל וכך גזרת המלך ולא הביא ראיה דע"כ בעינן התראה דהרוג יציל וכו' וע"ז משני די"ל דהרגו מאחוריו וכו' ולכך מביא ראי' מן שני אחים וכו' וא"ש אך עדיין קשה דילמא המשנה ביקש להביא רחיה דהתראה דוקא ולא סגי בהא דאמרינן למחזי או להעיד כו' ולכך לא מביא ראיה מן הרוג וכו' די"ל דשאלינן אי למחזי אי לאסהודי והם אין מכוונים להעיד כמ"ש כל המפורשים ועדים אין הכרח דבעי התראה דוקא ולכך אמר מה יעשו שני אחים וכו' וכל אחד לא ידע מחבירו ויכוונו להעיד ויבואו לב"ד ויעידו ולא ידע אחד כלל מן השני ועכצ"ל דבעי התראה דוקא וא"כ כל אח ידע בשני דהא שומע התראתו. ואין מקום לקושי' בגמ'. וצ"ל כמש"ל דבזה דבעינן כוונה להעיד מיושב השאלה מה יעשו ב' אחי' כו' דלא חיישי' שיכוונו להעיד כהנ"ל וא"כ עדיין אין כאן ראיה דבעי התראה דוקא ושפיר פריך דה"ל להקשות הרוג יציל. ובהא מיושב קושי' המהרש"א במה דכתבו התו' בסיום דברי רשב"א והא דאמרינן היכי אמרינן לרבי קאי וכו' דהתראה לאו דוקא וכו' ולא בעינן אלא שנתכוונו להעיד וכו' עכ"ל והקשה מהרש"א מה ענין זה לתי' הרשב"א אף לתי' ר"י צ"ל כן ולפמ"ש ניחא דפשיטא דלרבי קאי רק ענין התו' דהא דאמרינן התרו בו ל"ד וזה אין מוכרח לפי' ר"י די"ל בד"נ בעינן התראה רק בד"מ שאלינן אי למחזי וכו' אבל בד"נ בעי התראה וכ"כ התו' להדיא במכות אבל לפי' הרשב"א עכצ"ל דהתראה לאו דוקא דמנלן לרבי זו דמהקושי' מה יעשו ב' אחי' אין הוכח' רק דשאלינן אי לאסהודי. וכו' ול"ל דזה אין מספיק דדילמא יכוונו האחים בלתי נודע א' מחבירו דא"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' ועכצ"ל דבאמת התראה לאו דוקא ושפיר פריך הרוג יציל ודברי התו' מוכרחים וברורים ודוק ומ"מ סברא זו צ"ע בהרא"ש: