אורים ותומים, תומים · סימן ל״ו, ז׳

לא נתבטל כו' דברים אלו כתבו הרא"ש ודעת מהר"י בי רב לפרש אפילו אמרו לאסהודי באנו מתחילה בשעת מעשה רק כיון דלדעת הרא"ש תרתי בעינן בא לב"ד ומעיד ג"כ וזה אינו בגדר לבא לב"ד ומעיד הואיל שבא ע"י הכרזה והש"ך חולק עליו דמה בכך סוף כל סוף הרי כאן תרתי כיון להעיד ומעיד בב"ד ולכך מפרש הוא דלא ידעינן אי כיון להעיד רק כשבא לב"ד מעצמו להעיד אמרי' מסתמא להעיד בא אבל כשבא ע"י כח הכרוז אין כאן הוכחה ואמרינן מסתמא למחזי בא והא דנתן הרא"ש טעם שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד אף דאין הענין תלוי כלל בכוונתו היינו דלולי כן היינו אומרים מסתמא הואיל והזמינם יודע בוודאי שכוונו להעיד עכ"ל ולא על מהר"י בי רב חולק הש"ך כי אם אדברי הש"ע דכתב להדיא אפילו נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלו כו' ולדברי הש"ך הא בנתכוונו נתבטל בבירור ולכן תמהני אם חשב לומר פי' לדברי הש"ע מה שמבואר בו ההיפוך והלך המחבר אחר דעת רבו מהר"י בי רב וכן נכון כי דבריו בזה דחוקים דמה הכרח יש כאן הואיל והזמין כל עדים הן קרוב או רחוק שיבאו ויעידו דידע שכוונו הקרובים להעיד ועוד הלא אפילו הרואה בלתי כוונה להעיד יכול להעיד ועדותו מתקיימת וא"כ מה ראיה הואיל וקראן להעיד לו דידע שמתחילה באו להעיד ואין לו מובן כלל בפרט לפי מה שהעלתי לעיל דע"כ סתם קרובים ג"כ לאסהודי באו דאל"כ דסתמא למחזי אין נאמנות להם לבטל עדות הכשרים ולמלט קרובים מדין מיתה ועונש כמש"ל ולכן נראה ברור כדעת מהר"י בי רב והיינו דס"ל להרא"ש כי אמרינן בהעיד הקרוב בב"ד מבטל כל עדות היינו בבא מעצמו לב"ד להעיד אז הוא בכלל מקיימי דבר אבל כשבא מחמת הכרזה דטועה הוא וחושב דצריך לבוא אין זה בגדר מקיימי דבר הואיל ולא בא מעצמו לב"ד דאל"כ מעולם לא יתנו חרם על עדות דאולי יבאו פסולים ועי"כ יתבטל העדות והב"ד גורמים ביטולו של עדות ועוד דא"כ עדיין קשה רובע הורג יציל ול"ל דאינם באים לב"ד דהא צריכין לבוא לב"ד לקבל כל העדות בפניהם והועד בבעליו כתיב ואם הם אצל ב"ד ויעידו והן אומרים אמת כפי עדים כי חי לא יכחיש החי הרי נתבטל כל העדות לר"י דהא תמיד באי' לב"ד ומעידים ועכצ"ל הואיל וביאה זו ע"י קריא' ב"ד לא שמי' ביאה לב"ד להעיד (מיהו לפי מש"ל בדברי הרא"ש דהפי' במי שרגיל לבוא לב"ד בזו דברה התורה ע"ש יש לדחות ראיה זו קצת) וה"ה בעדים הבאים להעיד לא מחמת עצמן רק לקול הכרוז לא שמי' ביאה מיהו ס"ל להרא"ש ה"מ שאין הבע"ד בעצמו קורא אותן להעיד בב"ד אבל הוא בעצמן קוראן לבוא לב"ד להעיד הרי הוא בעצמן עשאן צירוף. ולכך כתב הרא"ש בלשונו דהבע"ד לא קראן כלל דלא נתכוון אלא בראוי להעיד וא"ש. ובזו יש להבין משנה בשבועות דף ל"ה שבועה שאין יודעים לך עדות והיה קרוב או פסול ביניהם הרי אילו פטורים והקשו התו' מה קמ"ל הא כבר תנא ליה נוהג בכשרים ולא בפסולים וקרובים ותי' התו' דהיה ג' ואחד מהן קרוב או פסול ואף הם נתבטלו. והקשה התו' עדיין מה קמ"ל הא משנה שלימה היא במכות דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול נתבטל כל העדות. וע"ש דדחק ולפי הנ"ל ניחא דודאי לשיטת התו' דתרתי בעינן פירושו והיה ביניהן דכבר העיד הפסול בב"ד ולכך אלו פטורים להעיד דאף דיעידו עדותן נתבטל דאל"כ הא בראיה לחוד לא היה ביטול בעדותם. א"כ ה"א הא הפסול לא העיד רק מכח שבועה שהשביעו וא"כ אין כאן ביטול ודמי' לחרם שמכריזין שכתב הרא"ש וא"כ ה"א דכשרים חייב להעיד וקמ"ל המשנה דהואיל דאף לפסול השביע בפי' שיבא ויעיד הרי עשהו בקריאתו צירוף ולכך אף דהעידו מכח שבועתו מ"מ נתבטל עדות כשרים ולכך פטורים מק"ש וטובא קמשמע לן המשנה ולק"מ והרי יש לכל דינים הללו הנאמרים ברא"ש ממש ראי' ברורה ממ"ש וממשנה ונכון: ונראה ברור כי מ"ש המחבר ואם הזמין הוא סיום סוף דברי הרא"ש מה שסיים בסעיף א' וי"א דתרתי בעינן כו' וע"ז קאי ואם הזמין וכו' והכל בדברי הרא"ש כמ"ש באמת בדברי הרא"ש והוא הכל לדיעה שני' אבל לדעת ה"א דעת הרמב"ם דבכוון להעיד אף דלא באו לב"ד מיפסל העדות לא שייך האי דינא כלל דמה בכך דבאו מכח חרם או לא באו כלל סוף כל סוף נתבטל העדות בשעת ראיה והרב הש"ך ביקש לצדד אף לדעת הרמב"ם דאף הרמב"ם מודה דסתמא של דברים הם למחזי אם לא בבואם לב"ד להעיד ולכך אם באו מכח הכרזה אין כאן ראיה ואין צריכין חקיר' אי להעיד או למחזי ונמשך הכל לשיטתו בפי' דברי הרא"ש אבל לפי מ"ש דאין הפי' כן בהרא"ש א"כ א"א לומר כי בדברי הרמב"ם דכי נחלק דברי הש"ע בדבר א' לשני פירושים לדעת הרא"ש פי' כך ולדעת הרמב"ם פי' כך ובפרט כי לא מצאנו דין זה ודכוותי' ברמב"ם ובפוסקים ומנ"ל למחבר לחדש דין ברמב"ם מה דלא שערו הקדמונים בלי ראיה ורמז כלל ולכן ברור דהכל שייך לשיטת הרא"ש ואין לדקדק לשיטת הרמב"ם דס"ל לא בעינן תרתי א"כ הא דתנן שבועת עדות אין נוהג בקרובים דאין תועלת בעדות שלהם הא יש במציאות תועלת גדול דבממ"נ אם אמרינן סתם שלהם לאסהודי א"כ מלוה שהביא עדים כשרים שהלוה מנה והכשרים אומרים לב"ד שקרובים היו במעמד וכמש"ל בשם הש"ך דנכון דכשרים צ"ל דהיה שם במעמד הענין קרובים וא"כ הב"ד פוסלים כל עדות והוא השביע לקרובים שיבאו לב"ד ויגידו למחזי קאתו שהם נאמנים ויתקיים העדות ויוציא ממון עפ"י כשרים ואם אמרינן סתמא למחזי א"כ י"ל דהלוה השביען שיבואו ויעידו שהיו במעמד והיו מכוונים להעיד ויתבטל העדות ויהיה לו מגו על סטראי וכדומה הואיל ואין כאן עדות והרי תועלת גדול בעדותן ובפרט למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואפילו השביע עדי סתירה חייבי' ק"ש וכ"ש נדון כזה דהוא ודאי ממון גמור ע"י עדותם ובכבישת עדותן מפסיד. ולשיטת התו' ניחא דכל כמה דלא באו לב"ד לא נתבטל העדות ואין ביד הבעל דין להכריחם שיבאו ויבטלו עדות הכשרים כי יפה עושים שאינם באים לב"ד ועדות הכשרי' בהכשרו וקיומו ולק"מ אבל לרמב"ם כבר נתבטל בעת הראי' ובואן לבית דין הוא לברר האמת ולדעת אם נתבטלו עדות כשרים או לא שפיר קשה כנ"ל ואפשר לומר דבזה יתיישב קושי' התי"ט פרק ד' דשבועות דהקשה ל"ל קרא למעט קרובים ופסולים מק"ש הא אין תועלת בעדותם ומסברא ידעינן דלא מחייבי ולפי מ"ש טובא קמ"ל בכה"ג דיש תועלת רב בעדותן להוציא ולהפסיד ממון ומ"מ גזרת הכתוב דאין בהם קרבן שבועה ולק"מ. אך זהו נראה לי לדוחק דלמה באמת יפטרן התורה משבועה כיון שיש תועלת ע"י עדותן ואם האמינם התורה לזה שיאמרו למחזי או לאסהודי למה לא יהיה עליהם עונש אי יכבשו עדותן וגורמים איבוד ממון לחבירו ואם עליהם עונש אם לא יגיד כו' אף ק"ש יתחייבו ולכן הנכון כקושי' התי"ט כמ"ש אם קיבל על עצמו קרוב כהנ"ל בריש סי' כ"ח וזה נכון דאין בו כח להעמיס על העד על עדות ועונש אם לא יגיד במה שהתורה פטרתו ולא צוה. ולא אדון הוא בדבר הזה אבל מ"מ מה שדקדקנו ברמב"ם יש להבין אפשר לומר כיון דאין צריך לומר העדות בב"ד בגוף הדבר אם לוה או לא לוה רק אם היה שם למחזי או להעיד וא"כ אין זה בכלל ק"ש דאין מעידים כלל בגוף העדות. אך לפמ"ש התו' סנהדרין דף ל"א ד"ה שבית שמאי וכו' דאם הכחישו הפסולים לכשרים בגוף עדות זה אומר מנה וזה אומר ר' לא נתבטל עדות כשרים א"כ הם צ"ל עדותן בב"ד ג"כ כדי שיתברר אם מכוונים לעדים הרי יש כאן ביטול לכשרים ואם יכחישו הרי קיום כמ"ש התו' הרי תועלת גדול בעדותן וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהך תי' של התו' רק כאינך תי' של התו' וכן לפמ"ש בישוב דברי הר"ן ורא"ה וריטב"א בשמעתי' שנים אומרים לא מת וכו' בס"ק ג' צ"ל ג"כ דלא כתו' דהא מכחשי אהדדי ומ"מ אף לענין א"א אינם נאמנים או כפי מש"ל דלרמב"ם אם היה בעת הראי' כשרים אף דקודם הגדה נפסלו לא נבטל העדות דהכל תלי בראי' וא"כ אין כאן קושי' התו' מהך דב"ש כמש"ל. וא"כ א"צ להגדתן בגוף העדות וא"ש וצ"ע. ויש להבין ברא"ש דהעתיק קושי' התו' לשמואל דס"ל כר"י איך תמצא גיטין וקדושין בקרובים שהיו שם וקשה מה קושי' לר"י דילמא לר"י באמת בגיטין וקדושין היה מזמין עדים וא"ל דהקושי' ממעשה בכל יום דהא אנן לא קי"ל כר"י ואם לדינא פריך לר"י דילמא היו מזמנים עדים והרא"ש הא ס"ל דהזמנה מהני ואפשר לומר בשנדייק לשון הרא"ש דכתב כיון דיחד עדיו לאו כל כמיני' להפסיד לזה ממונו עכ"ל מורה לשונו דוקא במילתא דממון דהוא רק לברר שקר וא"כ הוא מייחד והדברים בעצמות אמת אין כאן ביטול ואפשר מתורת תנאי ונאמנות אבל במילתא דאסורא לא מהני הזמנה ובפרט בדבר שבערוה דבעי עדות אף דשניהם מודים וגזרת הכתוב א"כ מה מועיל זימון להכשיר מה דמבוטל ע"י עדות קרובים ושפיר הקשה הרא"ש כן בגט וקדושין. אך צ"ע כי לא מצינו זה למחברים לחלק בכך וכ"כ הרמב"ן דגם גבי איסור מהני עיי' מ"ש בב"ב פרק י"ג ע"ש ולכן יותר נראה כי מהני זימון לרבי דס"ל דיש הבדל בין למחזי או לאסהודי והיינו דס"ל דלא מבטל עדות הכשרים רק ע"י צירוף ולכך בזימון בטל הצירוף דהא מייחד להיותם נפרדים מאתם ואינו חפץ בם והוי כאילו באו למחזי דהוא לא ביקש מאתם עדותן ולא הוי לאסהודי דהא הוציאן מכלל עדות ולכך כשר אבל לר"י דס"ל אפילו למחזי ואין להם צירוף כלל בטלה כל עדות א"כ מה יועיל זימון סוף כל סוף ראו העדים ומי יטה עיניהם מראות וכל תכלית הזימון דהוי כאילו באו למחזי דאין כאן עדות וא"ש דלר"י לא מועיל זימון להכשיר: