אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, ה׳

החולק עם הגנב כו' דין זה כתבו הריב"ש בא' שהעידו עליו שחלק עם הגנב שגנב בבית ישראל והיה מוכרח להחזיר מה שגנב עפ"י ב"ד וכתב הריב"ש דלא מיפסל לעדות וראיה דהאומר לשלוחו צא וגנוב מיפטר המשלח ע"ש ולדידי צ"ע דהתם לענין מלקות או לענין תשלומי כפל וכדומה אבל על כל פנים עביד איסורא שלקח וסייע לגנב ומבואר לקמן סי' שס"ט דעובר על לפני עור ואעפ"י שאין בו מלקות הא העלינו לעיל בדבר חימוד אף על לאו כזה מיפסל וכמ"ש הסמ"ע גבי טבח ס"ק ט"ז להדיא והעתקתיו באורי' אלא אף בלי זה הא בידו ממון של חבירו מהנגזל ולוקחו בידו לעכבו הרי הוא רשע דחמס ולא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכופרו פסול וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהיה כשר לעדות הא של חבירו בידו בגזל גמור ויותר רשע דחמס מן כופר בשל חבירו מה שהוא אצלו בהלואה ובפקדון במקום דלא שייך אשתמוט ובזה ל"ש אשתמוטי דהא לוקחו משל גנב באיסור ועיין לקמן סי' שנ"ט ס"ח איזה עושק ע"ש. ולכן נראה או דעובדא דריב"ש היה שם שחלק עם הגנב לאחר יאוש בעלי' והוי יאוש ושינוי רשות ואע"ג דמ"מ מחויב לשלם דמיו הואיל וידע מ"מ אין כאן משל חבירו בידו להדיא או דשם בעובדא של ריב"ש לא היה תו הגזילה בידו דהא היה מחזירו ואע"ג דאמרינן דאם מחזיר בכפי' ב"ד לא מהני היינו בגנב וגזלן דאיסור שלהם משום ל"ת ולזו לא מהני חזרה בכפי' אבל כאן שכל עיקר פסולו דמעכב ממון של חבירו בידו מבלי תת לו אם מוחזר יהיה באיזה אופן עכ"פ אין בידו דבר של חבירו כלל וא"כ חוזר לכשרותו אבל כל זמן שלא החזירו ועודנו מעות של חבירו בידו ומעכבו לענ"ד פסול לכ"ע דגרע מכופר במלוה וצ"ע: