אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, ג׳

וי"א שאינו נפסל כו' עיי' מ"ש הסמ"ע דהריב"ש הכריע דבנשבע שלא לאכול ואכל נפסל אבל להיפוך לאכול ולא אכל לא מיפסל עיי' בש"ך שהביא בשם תשובת מ"ב דהלכה כדברי המכריע ואני תמה דהא כל טעמו של הריב"ש דהואיל דאין בו מעשה אין בו מלקות וכיון דאין בו מלקות לא נפסל לדעת הרמב"ם וזהו הכל למאן דלא פסל כלל אם עבר לאו שאין בו מלקות אבל לפי דעת הי"א בסעיף ב' מ"מ מיפסל מדרבנן אף בזו מיפסל מדרבנן רק מהתורה לא מיפסל ולכך לא קתני במשנה שבועות ביטוי דבמשנה לא קחשיב רק פסולי ד"ת ולא דרבנן כנראה שם במשנה אבל באמת מדרבנן מיפסל והריב"ש דלא הזכיר זה אפשר דלא ס"ל כהך י"א אבל לפי דהעלה רמ"א דמדרבנן נפסל אף בזה על כל פנים מדרבנן נפסל. ודוחק לומר הואיל בלא"ה רבי' מפוסקים ס"ל דבכל שבועות דלהבא לא נפסל אפילו בקום ועשה וא"כ מצטרפים הנך פוסקים דס"ל בלאו שאין בו מעשה אפילו מדרבנן לא מיפסל דזה לא משמע בדברי ריב"ש ולדינא צ"ע. והנה בגוף הדין דס"ל דלאו שאין בו מעשה לא נפסל לשבועה יש לדקדק מהא דפרכינן בריש פ"ק דב"מ נימא מגו דהוא חשוד אממון חשוד אשבועה וקאמר הגמ' לא אמרינן והביא ראיה מהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ומשני התם דמי קא יהיב ופריך הגמ' והא עבר על לאו דל"ת וקשה מה קושי' בשלמא בחוטף בטליתו דעביד מעשה גמור דנוטל של חבירו בזו שפיר אמרינן החשוד על לאו חשוד על שבועה משא"כ לאו דלא תחמוד דהא מתחילה בא לידו בהיתר בתורת שמירה רק עכשיו נמנע מלהשיבו לבעליו כי חומדו מה לאו שיש בו מעשה יש בו. ולכך לא נפסל לשבועה ומשביעין אותו ואף דנדחוק דפקדון בחזקת המפקיד קיימא ואם הקדישו מקודש ובשעה דיהיב דמי' לחבירו נגמר העושק והוי כמעשה מה נימא בהא דפריך שם בכופר בפקדון דפסול לעדות היכי דלא שייך אשתמוטי קמשתמיט ואמאי הא לא עבר על לאו שיש בו מעשה דבהתירא בא לידו וערשיו דכפר בו וכן הא דקי"ל מלוה ברבי' דנפסל משעת שימה אפי' היה הלואה מקדם ואף דלא כתב כלל והרי היא דיבור בעלמא. ובכל דיבור לאו כמעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם. ולכן נראה לומר דמודה הרמב"ם ברשע דחמס דחמור דכתי' להדיא בתורה אפי' בלאו שאין בו מעשה פסול דכיון דחזינן דחומד ממון וכן משמע תשובת מהרי"ק שרש קכ"ו דבחימוד ממון לא בעינן מלקות ע"ש וצ"ע: