אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, כ״ב

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

קודם שהכריזו עליו כשרה עיין אורים דכתב הסמ"ע בשם הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרז' וכתב הש"ך בס"ק כ"ב דקשה דהנ"י לא כתב כן אלא בס"ד דפריך הגמרא בהך דאמר לדידי אויף ברבי' ותיפוק ליה לוה ברבי' פסול לעדות והק' הנ"י הא ה"ל פסול דרבנן ובעי הכרזה ומשני דלאותו עדות א"צ הכרזה אבל למה דמשנינן פלנינן דבורא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורי' לא משכחת ליה להאי דינא וכו' וצ"ע לאיזה צורך כתבו הב"י וד"מ וסמ"ע דין זה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאם כוונתו דאינו במציאות כלל לק"מ דטובי איכא עדים שחתמו בשטר בשכר בי"ט שני של גליות דפסולים לכ"ע מדרבנן ואפילו רשע דחמס מיקרי כשעושה בשכר ואם כן זולת דעת הנ"י לא שטר ההוא מיפסל דהא הוא פסול דרבנן ולא היה להם הכרזה אבל לדעת הנ"י כיון דבאותו עדות נפסלים א"צ הכרזה והשטר פסול וכן כיוצא בזה כאשר נכתב עוד איזה דברים לדוגמא ואם כוונת הש"ך דלמסקנא לא קיי"ל דין זה זהו דוחק כיון דבקושי' הנמרא מוכרחין אנו לומר כן מהכ"ת נימא דבמסקנא חזר בו ואילו דין זה בנ"י לחוד החרשתי הלא דין זה מוכרח בתו' ב"מ דף ה' ד"ה בלי דמי שהקשו איך ישבע שאינו ברשותו משום שמא נתן בו עין הא עכ"פ הוא בכלל חמסן דפסול מדרבנן וקשה הא בעי הכרזה ולא נפסל אלא צ"ל דלאותו עדות שנפסל לא בעינן הכרזה. וכן בפרק איזהו נשך דף ע"ב ד"ה שטר וכו' דהקשו הא עדים פסולים ותי' ברבי' דרבנן וכתבו ומ"מ לא נפסלו מדרבנן משום דלא מרוויחי' כו' עכ"ל משמע הא מרוויחים דנטלו שכר בשביל כך וכדומה היה השטר פסול וקשה הא לא היה להם הכרזה ועכצ"ל דלאותו עדות א"צ הכרזה והיינו כדעת הנ"י והרי ג"כ נ"מ כמ"ש. וכן יש עוד נ"מ כשהוא מעיד ששחק עם א' בקוביא וכן שנים אחרי' מעידים כן וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דביש שני' אחרי' מעידים כן לא אמרינן זו וכמ"ש התו' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו וכו' וכן במכות דף ו' מ"ש ולפ"ז בטלה כל עדות דה"ל נמצא אחד מהן פסול דכל העדות בטלה רק הא לא היה לו הכרזה אבל לפי הנ"ל דלאותו דבר א"צ הכרזה א"כ ע"י השחוק ההוא נפסל דלאותו דבר א"צ הכרזה וה"ל כנמצא קרוב או פסול וכהנה טובי נ"מ. איברא אף שכתב כן הנ"י והוכחנו דגם התו' ס"ל כן מ"מ לאו ד"ה היא ויש בו מחלוקת הפוסקי' דהרי הרשב"א בחדושיו לב"ק בסוף פרק הכונס הקשה קושי' התו' על שבועה שמא עיניו נתן בה דהא מ"מ פסול מדרבנן בכלל חמסני' ותי' דלא ה"ל הכרזה ולא מיפסל וא"כ מבואר דס"ל דאפילו לאותו עדות שנפסל בעבורו צריך הכרזה. וכן על הך קושי' התו' בפ' א"נ בשטר שיש בו רבי' דהקשו התו' הא עדים מפסלים הביא הריב"ש בסי' תק"ב תי' בשם יש מפורשים דאיירי ברבי' דרבנן ולא מפסלו מדרבנן הואיל ולא ה"ל הכרזה ע"ש ש"מ דס"ל דאף לאותו עדות שנפסלו צריך הכרזה וא"כ כיון דיש כאן מחלוקת רבוותא יכול המוחזק לומר קים ליה כהנ"ל בקונטרס התפיסות ולהך רבוות' דס"ל דלאותו עדות ג"כ אין נפסל קשה מה פריך הגמ' ותיפוק ליה דה"ל רועה הא על אותו רועה לא הכריזו דהא באמת לא היה רועה שלו בשלמא להנ"י י"ל ג"כ דזה ידע דהוא רועה ומסרו לרעות ה"ל כלאותו עדות אבל להחולקים קשה וצ"ל כמ"ש כה"ג לקמן בסי' צ"ב דלמיפסל לשבועה א"צ הכרזה דשם לא שייך פסידא וצ"ע ודוק:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.