אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, כ׳

עבד וכו' הרמב"ם נתן טעם דעבד פסול לעדות דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו מה אחיו בני ברית כו'. והקשה הכ"מ וביותר האריך בו הלח"מ הא רבנן ס"ל ב"ק דף פ"ח דהחובל בעבדים חייב בכולן דכתיב איש ואחיו יחדו ועבד אחיו במצות ופריך הגמ' א"כ עבד יהיה כשר לעדות ומשני ק"ו מגזלן ואשה ע"ש וא"כ הרי מבואר דלפי דקיי"ל כרבנן עבד בכלל אחיו רק אתמעט מכח ק"ו ונר' דקשיא ליה לרמב"ם קושי' התו' דממזר יהיה פסול לעדות מק"ו מגזלן ומה גזלן שכשר בקהל פסול לעדות מכ"ש ממזר וא"ת מה לגזלן שכן מעשיו גורמי' אשה תוכיח וכו' ותי' התו' לא שמיע ולא ס"ל לרמב"ם ולכן ס"ל לרמב"ם דודאי לא יועיל ק"ו לגרועי קרא דכיון דכתיב לאחיו וממזר אחיו הוא א"כ לא יועיל ק"ו לגרועי קרא והא דמועיל בעבד הטעם וודאי אילו אין לנו פי' על אחיו רק פי' אחיו במצות ודאי דלא היה מועיל ק"ו לגרועי קרא רק יש כאן עוד פי' על אחיו אחיו בברית רק סתמא דמילתא אמרינן פירושו של אחיו היינו במצות אבל כאן דיש ק"ו מסתבר לומר דפי' של אחיו היינו בברית ונפק העבד מהך כללא דעדות והקרא וק"ו אתיא כחדא וכל מה דנוכל להשות שתיהם עבדינן וא"ש אבל בשאר דוכתי דליכא ק"ו דרשינן אחיו כפשט' אחיו במצות רק כאן מכח ק"ו צריכין למדרש לאחיו על הך ילפותא ולק"מ וא"כ באמת אתמעט עבד מקרא דלאחיו דמק"ו מוכח דפי' של אחיו היינו אחיו בברית העתיקו הרמב"ם כן ולק"מ: