אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, י״ח

אסור לקבלו והקשה הסמ"ע הא אמרינן בפרק זה בורר דבר חמא קיבל כרגא דר' פפי לכולה שתא בשביל דהיפך בזכותו ותי' בשם הרא"ש דר"פ בלא"ה פטור ממס עכ"ל והקשה הכה"ג לעיל סי' ט' מה טובתו של ב"ח דקיבל כרגא הא זולתו היה ג"כ פטור ואי נימא דמ"מ היה פורע מס ממידת חסידות ואם כן עדיין קשה איך שבקי' ר"פ לחסידותי' להיות נהנה בשל אחרים במקום לזות שפתים דשוחד דאסור כמ"ש הרמ"א ועוד הקשה לפי מ"ש הרמב"ן לקמן בסי' קס"ג דכרגא דמלכא שהמלך מטיל על איש פרטי אף ת"ח חייבי' וראי' שלו מהך כרגא דר' פפי וא"כ לשיטתו קשה קושי' הנ"ל איך קיבל ר' פפי מב"ח ונראה דהך דין של רמ"א דאסור לקבל דורון ממס ל"ק דלא שילם ב"ח מכיסו רק השתדל אצל המלך לפוטרו וא"כ א"ש כיון דמהדין היה פטור ממס רק המלך עלל עליו ליתן והוא השתדל לפוטרו א"כ מה הנאת ממון ומה מדת חסידות יש כאן בלא"ה חובה על ב"ח לראו' להשתדל מהמלך ולהקל מעלילות המלך שלא כדת. וגם קושי' הרמב"ן מיושב דהוא דקיבל על עצמו להשתדל אצל המלך לפוטרו ובשביל כך אין המלך מטיל יותר על שארי בני ישראל כמ"ש הרמב"ן להדיא וא"כ זה נהנה וזה לא חסר. ויותר נראה דהרמב"ן והרא"ש אזלו לשיטתן בהא דאמרינן בפורע חוב של חבירו שלא מדעתו דמ"ד דפטור יליף ליה ממודר הנאה מחבירו פורע את חובו אפילו בב"ח דוחק ותורם שקלו אפי' בגזבר הממשכן דהוי מבריח ארי וא"כ אמרו באיסור נדרים דהוא איסור חמור של תורה מכ"ש דאמרו בכאן שהוא רק נראה כשוחד או הטלת שכר על דינו דודאי יותר קל מנדרים וקונמ' ופשיטא דמותר ולכן להרמב"ן הפי' דבר חמא קיבל כרגא היינו דפרע להמלך המס בשביל ר"פ בלי שאמר לו ר"פ לפרוע וא"כ הוי פורע חוב של חבירו וזהו מותר במודר הנאה וכ"ש בזה ולק"מ אבל הרא"ש אזיל לשיטתו לקמן בסי' קכ"ח דחייב לפרוע ואסור במודר הנאה בב"ח דוחק כמ"ש הטור להדיא לקמן. וא"כ אף בדין אסור ולכך הוצרך הרא"ש לומר דת"ח פטור מהמס והוא השתדל אצל המלך וא"כ לא עשה כלום כמש"ל וכל אחד אזיל לשיטתו ולענ"ד אמת נכון הדבר ולמדנו מזה כלל שלא תמוט כל שבנדרים מותר ולי' ביה משום הנאה אף בדין מותר בפרט לאחר שדן דליכא כאן חשש שוחד רק נטילת שכר על הדין או שוחד מאוחר וזהו אינו כיון דבנדרים מותר ודוק: