אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, י״ז

א"צ הכרזה כו' לפמ"ש הסמ"ע לקמן ס"ק נ"ה בשם נ"י דלאותו עדות שהוא נפסל ע"י א"צ הכרזה אם כן יש להבין ל"ל הטעם שאין זה כשארי פסולים הצריכים הכרזה הא בכל פסולים איכא כן וצ"ל כפי מ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין דהנוטל שכר להעיד לא לבד לאותו עדות נפסל אלא לכל עדות שהעיד אח"כ נפסל דהוא בחזקת שנוטל שכר להעיד עד שיתברר שלא נטל שכר וא"כ לק"מ דה"א לעדות שהעיד אח"כ יצטרך הכרזה למען ידעו שהוא בחזקת שנוטל שכר ולא יקחוהו לעדות כי כן לא יוכלו לברר שלא נטל שכר ויפסל העדות וקמ"ל דמ"מ לא בעי הכרזה דהואיל ואין פסולו ברור ויש בו תקנה להחזיר וכל פסולו אינו אלא קנס חז"ל והרמ"א קיצר דה"ל להעתיק דעת הר"ן דגם העדות להבא פסולים ועלה הוה ליה לכתוב דאין צריך הכרזה. וגם משמע מזה הואיל ואין בגדר הפסול אם היה שלשה עדים וא' מהן נטל שכר עדות השנים הנשארים כשרים דלא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול וכן כתב הריטב"א פ"ב דקדושין ואם ראובן נתן שכר ללוי להעיד לו בדברי ריבות שיש לו עם שמעון והעיד לוי לטובת שמעון וחובת ראובן נראה דעדותו כשרה דהאי אייתי חובתה לנפשו והפסיד שכרו ולא יהיה חוטא נשכר וגם אם לא כן אתא לערומי: