אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, י״ג

שלא ברצון הבעלי' כו' כתב הסמ"ע ס"ק ל"ב דאינם נפסלים מד"ת דעוברים לאו דל"ת דבלא דמי משמע להו וכן האמת עכ"ל בשם התו' וסותר דברי הש"ע לקמן בסי' שנ"ט ס"י. ודברי עצמו שם ס"ק י"ד דכתב להדיא דאע"ג דעובר על לאו ל"ת דאורייתא מ"מ הואיל ולאינשי לא משמע לא נפסל והשיג על הע"ש דכתב דמהתורה אינו עובר ולכן דבריו פה צל"ע וכ"כ מ"ש הכ"מ בפ"י מהל' עדות על מ"ש הרמב"ם העובר על גזל של דבריהם כגון החמסנים וכו' וכתב הכ"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת וצ"ע הא כתב הרמב"ם להדיא בפ"ק מהלכ' גזילה אפילו המרבה רעים על חבירו למכור לו שלו בדמי' עובר על לאו דל"ת ע"ש ולכן צ"ל אף דמהתורה אסור מ"מ לאינשי לא משמע ולא נפסלו כהנ"ל והא דנקט הרמב"ם בלשונו גזל מדבריהם היא כי מהתורה אינו בגדר איסור גזל עד שיצטרך להשיב כדכתיב והשיב את הגזילה רק הוא לאו מיוחד בפ"ע שעובר עליו אבל אם קנה הכלי אין מחויב להחזיר ולא נתקו התורה להישבון והרי זה כמו שארי לאוין אבל חכמים עשוהו מדבריהם כגזל וא"כ כופין אותו להחזיר הכלי שחמד כדין גזלן וכל תורת דין גזלה עליו ולכך הואיל וחכמים קבעוהו שיהיה בכלל גזלה פסלוהו להעובר וחומד כדין גזלן אף דבלי דמי משמע להו בלאו דלא תחמוד כו' וא"ש גזל מדבריהם ולק"מ ודברי הסמ"ע וכ"מ צ"ע: