אחד המלוה ואחד הלוה כו' והשמיט העדים משום דעדים אינם נפסלים דלא משמע להו האיסור והקשה ב"ח הא כתבו התו' שהמלוה ברבית דקתני במשנה איירי בפסול דרבנן דאפילו ברבי' קצוצה לא מיפסל אלא מדרבנן משום דלא משמע להו האיסור כיון דמדעתי' קיהיב הרי אעפ"י דלא משמע להו האיסור מ"מ מיפסלו עכ"פ דרבנן וא"כ אף העדים יפסלו מדרבנן ע"ש שהאריך וכן בתשובת פ"מ סי' ק"ה הקשה לב"י דס"ל כדעת הנ"י דלוה ברבית פסול מדרבנן דלא משמע להו האיסור ומ"מ מדרבנן פסול א"כ אף העדים יפסלו ואני איני מבין דבריהם וכי כלל הוא זה שרבנן פסלוהו לכל העובר איסור תורה ולא משמע להו האיסור שפסול מדרבנן וא"כ ה"ל למשנה לנקוט בקיצור כל העובר איסור אעפ"י דלא משמע להו פסול דרבנן אלא ברור שאין לדמות גזרת חכמים זה לזה וקצת מהעבריינים שפסלוהו אם עוברים איסור שאיסורו ד"ת אף דלא משמע להו וקצת דלא היה פוסלין כפי עוצם חכמתם ובינתם בדינים ותקוני הענין לצורך זמן ולכן אין כאן קושי' וגזרה שוה דנימא הואיל ופסלוהו למלוה ולוה דלא משמע להו האיסור שיהיו נפסלים גם עדים או מרב כדומה ואין לנו לדמות גזרות חכמים זו לזו בשום אופן ולק"מ:
אורים ותומים, תומים · סימן ל״ד, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.