ויש מי שמכשיר כתב הסמ"ע הואיל ואין הצואה לתועלת לש"מ רק לבניו עכ"ל מדבריו נראה דמיירי במתנת ש"מ בכולו או מצוה מחמת מיתה דבהנך אם עמד חוזר ואם כן אין לש"מ נ"מ בכל עדותן בצוואה דהרי בידו לחזור אבל באמת לא הבנתי למה באמת חולק הרא"ש על הגאון ופוסל הצוואה הא אין לש"מ נגיעה ועסק כלל בעדותן והשתא קרובי נרצח יכולים להעיד לרוצח הואיל ואין לנרצח כלל תועלת בעדותן מכ"ש זה דלא נ"מ לש"מ כלל דהרי בידו לחזור ואי דנימא דיש נחת לש"מ בהרבה לאחד וממעט לאחד יותר יש נחת לנרצח כי יעידון ברוצח ליקח נקמתו ממנו כי ידוע כי יחם לבבו למאוד. ואילו היה הדבר מפורש ברא"ש החרשתי ואין לחפוש ולדקדק בסברות נגדו אבל באמת נראה ברור כי הגאון והרא"ש אזלו לשיטתן כי מיירי במתנ' ש"מ במקצת וקנין דלא מצי למיהדר כלל ואם כן הוא חובה לש"מ ואם כן פסולים לגבי ש"מ רק לגבי יורשים הגאון אזל לשיטתו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות דקי"ל כר"ל עדים הקרובים לזה לא נתבטל עדותן לגבי רחוקים ופלגינן דבורא. ואם כן אף בצוואה אף דלגבי ש"מ נתבטל ואי עמד חוזר ואין בעדותו של עדים מועיל נגדו מ"מ אי שכיב ולא הדר לגבי בניו הוו רחוקים ונאמנים שהרבה לזה ומיעט לזה בצוואתו כי פלגינן דבורו כר"ל והרא"ש אזיל לשיטתו דסבירא ליה כהרי"ף דלא פלגינן דבור' בכה"ג ונתבטל כל העדות ולכך סבירא ליה דכל הצוואה בטלה. אבל במתנת ש"מ בכולו דלא נ"מ כלל לש"מ בעדותן מהכ"ת לחלוק על גאון בלי ראיה ברורה ומכרעת כנודע ולכן צל"ע כי נראה להלכה ולא למעשה דצוואת ש"מ בכולו לכ"ע לא נתבטל עדותן לגבי יורשים ואין לנו להרבות במחלוקת הפוסקים:
אורים ותומים, תומים · סימן ל״ג, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.