אורים ותומים, תומים · סימן ל״א, ד׳

וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו' עיי' אורים שכתבתי דכל דברי הסמ"ע הם אמורים עם הספר לבדק הבית לרבינו ב"י והסמ"ע לא ראה אותו וכוון לדעתו. אלא בלא"ה יש לתמוה איך יכול להטיל שבועה שלא יש בידו גדול הא אין כאן טענת ברי כלל ואף שראהו בידו דלמא רגע אח"כ שרפו וא"כ דליכא טענת ברי איך יטיל עליו שבועה וצ"ל דזהו הוי רגלים לדבר שלא שרפו הואיל וראה מתחילה בידו מסתמא יגנוז אותו לתובעו בו שנית בב"ד אחר והוי כמו סלע שראה שנפל משנים וכמו תיבה פרוצה דקי"ל דיכול להשביע אף שאין טענת ברי לגמרי מ"מ מחמת רגלי' לדבר יכול להשביע וא"כ המחבר דלא ס"ל לקמן בסי' ע"ה הך דינא דתיבה פרוצה ע"ש וס"ל דאין כאן חיוב שבועה רק בטענת ברי להדיא השמיט הך דינא דשבועה כאן דליכא ברי משא"כ הרמ"א אזיל לפי דפסק לקמן בסי' ע"ה דיכול להשביע וא"כ א"ש דכתבו בלשון וי"א דבמחלוקת שנוי לקמן סי' ע"ה ונראה לומר דאפילו אם שורפו ברגע שטוען עליו בב"ד רק הוא קודם שבועה נמי שפיר דמי דמה בכך דשורפו לאחר טענת הלוה עליו סוף כל סוף אין לו עליו רק שטר אחד ולא יבא לכלל פסידא ובזה מובנים דברי הטור דכתב אם הוא פקח יתבענו בב"ד זה בגדול ובב"ד אחר יוציא השני וטען עליו הב"ח אן חכמתו הלא יטיל שבועה וכי ישבע לשקר אבל לפי מ"ש ניחא דעכ"פ לא מפסיד וקרוב לרווח ורחוק להפסד דאולי לא יזכור בו הלוה ולא יטעון עליו השבע לי הרי יגבה בב' שטרות בשני ב"ד ואם יהיה לוה נזכר ויטעון עליו השבע לי לא מפסיד דהרי יכול תיכף לשרוף הקטן ויגבה בגדול ולא יפסיד כלום מה שא"כ אי אמרינן דלאחר הטענה אינו מועיל שריפה יפה הקשה הב"ח דהא מפסיד בזה שאין שורף הקטן קודם בואו לב"ד דאם יעיל עליו שבועה ודאי דיודה האמת דיש לו שני שטרות קטן וגדול שם הוא ולא יגבה אלא הקטן ומפסיד ולכן ברור כמ"ש: