אורים ותומים, תומים · סימן ל״א, א׳

המכחישי' וכו' כתב הש"ך בס"ק א' דחכמי בריסק ז"ל נסתפקו באם עד א' אומר לוה ושני מכחישו אי נימא ג"כ דאין מצטרפין יחד לעדות א' דחד מינייהו משקר או לא הואיל ולא הוכחש מפי שנים עדים והנה הש"ך הכריע מדברי הר"ן והרמב"ן דפסולי' ע"י צירוף ויפה הכריע כי כן נראה מדברי הראב"ן דף י"ח ע"ש ג"כ וכן מדברי התו' אבל מ"מ נראה כי יש לחכמי' הנ"ל מקום לסמוך כי נראה כי דעת רש"י ורמב"ם כוותייהו דהא שם בפרק כל הנשבעין פריך הגמ' לר"ח דאמר סהדי שקרא ל"ל מהא דתנן א' אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו מאי עדות אחרת ממון אמר רבא עדות אחרת של ר"ח דאחר מצטרף עמו דה"ל תרי ואין דבריו של חד במקום שנים עכ"ל וזהו לפי דאמרינן בהדי סהדי שקרא ל"ל אבל לפי דקי"ל כר"ה דכשרים לעדות אחרת דזו באה בפ"ע וזו באה בפ"ע א"צ לתי' זה רק י"ל כפשוטה דכל א' מצטרף לעדות אחרת ובזו הקשו התו' בר"ה דף כ"ד דפירש"י על הך דמצטרפין לעדות אחרת כאוקומתא דרבא לעדות אחרת של ר"ח והתוס' הקשו דזהו דוחק וכוונתם דזהו תי' הגמרא לר"ח אבל לפי דקי"ל כרב הונא א"צ לפירוש הזה וכן קשה קושי' התו' על הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החודש דין ה' אחד אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות אין מצטרפין ומצטרף אחד מהן עם ב' שיעיד כמותו וכו' עכ"ל הרי דמפרש כפירש"י והקושיא מהתו' במקומו ונראה ליישב דבריהם דלפי דעת חכמי הנ"ל דבעד אחד המכחיש זא"ז ס"ל ר"ה דאפילו בצירוף יכולים להעיד הואיל ולא הוכחשו מפי שני עדים א"כ מכ"ש לר"ח דמחמיר וס"ל דאפילו בפ"ע א"י להעיד פשיטא דבכה"ג דיכול הוא להעיד בפ"ע דאם לר"ה מעידים בצירוף מכ"ש לר"ח בפ"ע וא"כ לשיטתם מה פריך הגמ' מן אחד אומר גבוה ב' וכו' דמצטרפין לעדות אחרת הא אין כאן הכחשה רק מע"א ולשיטת חכמים הנ"ל לא שייך בהו פסול ואין מקום לקושי' הגמ' וצ"ל דבלא"ה יש לדקדק הא דמשני רבא לעדות ר"ח דהא רבא לא צריך להך שנויא דהא רבא ס"ל בפ' חזקת וכו' כר"ה וא"כ לדידי' לק"מ וא"צ לתי' הזה ומ"ש התו' בד"ה בהדי וכו' דרבא אליבא דר"ח משני ולי' לא ס"ל דחוק כנודע א"ו דהך לשון מצטרפין לעדות אחרת אין פירושו דשניהם יחד יעידו דא"כ הל"ל כך ומעידין עדות אחרת אלא ברור דפי' שכל אחד מהן מצטרף עם השני אחר הכשר שלא היה בהכחשה זו וכן פירש"י להדיא על מילת ומצטרפין וכך היא בתוספתא לר"ה א' אומר גבוה שלש וא' אומר גבוה חמש מרדע' אין מצטרפין זע"ז אבל מצטרף הוא עם אחרים עכ"ל הרי הדבר כמ"ש והגמ' קיצר בברייתא כדרך הגמ' ומ"ה העיקר כמ"ש ולפ"ז להס"ד דלא מיירי באותו עדות ר"ח רק לעדות אחרת דממון ע"כ מוכח דלא כחכמי בריסק דאי כדבריהם למה אמרינן דדוקא מצטרפין אבל ביחד לא יעידו למה הא לא נפסלו כלל כיון שלא הוכחשו מפי ב' עדים ועכצ"ל דליתא לסברת חכמי בריסק ואפילו בא' מול א' ג"כ מיפסל להעיד ביחד אבל לצרף כשר וא"כ תיובתא לר"ח דליכא לחלק בין הכחשה לע"א לשנים בס"ד וא"כ רבא דידע קושטא דדינא הנ"ל בא' המכחיש א' לא נפסל כדעת חכמים הנ"ל אף דס"ל כר"ה מ"מ לא ה"ל לפרש בעדות אחרת דא"כ אף הם ביחד יכולים להעיד. ולכך משני לאותו עדות ר"ח וא"כ שפיר קתני דאין יכולים להעיד ביחד דהא הם מכחישים זא"ז אבל כשיצרף לאחר עמהם ה"ל חד לגבי תרי אבל לעדות אחרת אפילו שנים ביחד יכולים להעיד ולפ"ז רבא דמשני לאותו עדות ר"ח לדינא קמשני אף דס"ל כר"ה משום דלעדות אחרת אפילו ביחד יכולים להעיד וא"צ צירוף לאחר וע"כ יפה עשה רש"י וכן הרמב"ם דהעתיקו הך ומצטרפין לעדות אחר היינו לעדות החודש כאוקומתא דרבא אף דקי"ל כר"ה משום דאילו לעדות אחרת אפי' ביחד יכולים להעיד וא"ש. וכן מורים דברי רש"י ורמב"ם בהך דא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה דאמרינן תרווייהו בא"א הם מעידים דלא פירש"י בהן דמיירי דמחולקים בקרוב לו או לה ש"מ דסתמא ג"כ אמרינן דאם נשאת תצא וכ"כ הרמב"ם להדיא פי"ב מהל' גירושין מי שהיתה בחזקת פנויה ובא א' ואמר א"א היא ונתגרשה וא' דאמר לא נתגרשה אם נשאת תצא שהרי הוחזקה א"א עפ"י דבריהם ולא כתב כלל דברי הר"ן דצ"ל שניהם יודעי' בגירושין רק מחולקים בקרוב לו ולה ש"מ דבכ"מ אמרינן כן וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ו בא"ע דלרמב"ם בכ"מ תצא וא"כ דלא כר"ן דע"א בהכחשה לא מיפסל כלל והוא הדבר שכתבתי וא"כ יש לחכמים הנ"ל רש"י ורמב"ם דמסייעים ותמהני מהרב הש"ך דהביא ראיה מר"ן ולא הביא מתו' דהשיגו על פי' רש"י לעיל וס"ל דבאמת אמרינן לאותו עדות ל"ד רק ה"ה לעדות אחרת א"כ ל"ל כמ"ש והדבר מוכח מן הגמרא דאפילו בעד א' שהכחיש אחד אמרינן דפסול כהנ"ל כיון דהך מצטרפין צ"ל דלאו דוקא ולדינא כיון דש"ע א"ע סי' קנ"ז העתיק בלי חולק דינו של הר"ן בא' אומר נתגרשה דאם חולקים בגוף הגירושין דאם נשאת לא תצא ש"מ דס"ל לדינא דאף בע"א יש הכחשה ופסול והכי קי"ל: