אורים ותומים, תומים · סימן ל׳, ח׳

וישבע ש"ד על מאה עיין אורים כי מזה נלמד דעד שנצרף כבר לתשלומין אין יכול לזקוק עוד אותו לש"ד והדבר צ"ע מנ"ל לטור זה ואף כי יש לומר הטעם בממ"נ הוא מעיד על ר' ומנה הוצרך הנתבע לשלם בצירוף עוד עד המעיד על ק' אם אתה אומר שישבע להכחיש העד של ר' והוא ישבע ששקר העיד איך נוציא ממון עפ"י עדותו שישלם ק' בצירוף ואם אמרינן שאמת העיד והוא לשקר נשבע איך אנו מכניסי' עצמינו שיהיה הוא הנתבע נשבע לשקר ויטילו עליו שבועה ואם אמרינן דודאי לאמת ישבע איך נוציא ממון בעדותו של עד שוא ולכך טוב שנוציא ממון כפי הצירוף ולא משביעין אותו. וכן יש קצת דמות ראי' ממה שאמרו בדיש ב"מ בפירכא דר"ח קמייתא מה לע"א שאינו בתורת הזמה משא"כ שני עדים ישנו בתורת הזמה וקשה הא גם ע"א ישנו אם היה מעיד על ש' ואחד מעיד על ר' והוזמו צריך לשלם ר' כי ע"י עדותו פסקו הב"ד בצירוף לשלם ר' ואם כן בעדותו שמחייב שבועה יש בו תורת הזמה ואם כי אינו חייב בהזמה על ק' הנשאר שמטיל וזוקק ע"י כך לשבועה אף בשני עדים דר"ח קמייתא דתבעו בק' ועדים מעידים בחמשין ועי"כ גורמים שבועה על חמשים הנשארים שכופר וליכא עדים אם יהיה מוזמים הלא אינו משלמי' רק חמשים שהעידו ולא היה עליו שבועה רק תשלומין ועל חמשין הנשארים שזוקקים לשבועה אין כאן הזמה. ואם כן שוה הוא כמו ע"א ועכצ"ל דעד אחד בכה"ג אינו זוקק לשבועה כלל כיון שמקצת עדותו נצרף לממון ולכן מעולם אין בעדות ע"א הזוקק לשבועה שייך דין הזמה לא מיני' ולא מקצתו כלל אך עם כל זה אין זה ראי' ולא טעם ברור וצ"ע כי יש לדחותו בכמה אנפי ובפרט לפי דעת החומרים דאם נשבע להכחיש העד יוכל אחר כך העד להצטרף עם אחר לפוסלו לעדות ולשבועה ולא אמרינן בממ"נ אם הוא נשבע ומהימן ליה איך נאמין אחר כך לעד לפוסלו ומכ"ש דיוכל העד להעיד על מנה הנשאר דלא נשבע עליו ואמת כי הרמב"ן מרא דהך דינא סבירא ליה באמת דאין מצטרף לפוסלו עיין לקמן סי' ל"ד ומ"מ יש לחלוק ולכן צל"ע ומ"מ לא מצאתי בשאר פוסקים שום חולק בזה על הטור ובקולו נשמע החזק או רפה. ומ"ש בעל כה"ג דהתו' בפ' הכותב דף פ"ח ד"ה היכי סמוך וכו' מורים דחולקים בזה אהטור וסבירא להו דאפילו ע"י צירוף מ"מ זוקק לשבועה ודבריו בלתי מובני' דהא שם אמרינן בעד אחד מעיד שנפרע כתובתה דאי פקח הוא פרע לה שנית באפי סהדי אחריני וסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא ומחייבי שבועה ופריך הגמרא איך סמוך סהדא קמא לסהדי בתרא והקשו התו' הא אמרינן בסנהדרין הלואה אחר הלואה מצטרפים עכ"ל ודברי התו' צ"ע לכאורה כאשר כבר עמד עליהם המהרש"א ולא תי' כלום דאם הלואה אחר הלואה או פרעון אחר פרעון מצטרף דהיינו דבין שניהם אמרינן דנפרעת ק' אין כאן עוד שבועה דהא כבר נצרף לממון ואם כן מה פקחות הוא להטיל ש"ד עלי' הא אין כאן חיוב שבועה כלל עפ"י עד וצ"ל דכל כוונת התו' להקשות על לשון הגמרא ופירש"י דאמרינן האיך סמוך סהדי קמאי לסהדי בתראי דמשמע דא"א לצרפ' כלל וכ"כ רש"י להדיא דתשבע להכחיש כל עד ועד ותטול מנה שלישי' וע"ז הוקשו התו' שפיר דהא ליתא דהא מצטרפי' לפרעון ואם כן אין מחויב לפרוע לה מנה שלישי' כלל רק ה"ל להקשות הא אין כאן חיוב שבועה כמ"ש דכבר נצרפו לממון אבל לשון הגמרא ופירש"י לא משמע כן ואני חשבתי ליישב פירש"י ולישנא דגמרא דהא בסנהדרין פז"ב פליגי רב ונהרדעי אם הלואה אחר הלואה מצטרפין או לא מצטרפין ולא איפסק שם בגמרא הלכתא כמאן ואם כן הרשות ביד הדיין אי עביד כחד עבד כמבואר לעיל סי' כ"ה ע"ש ואם כן איך אמרינן אי פקח הוא כו' מה חכמה יש כאן דיפרע לה באפי חד סהדא אם תכפור בו ותבא לפני דיין שיורה כרב ולא כנהרדעי יפסיד מעותיו ויצטרך לפרוע לה פעם שלישי' כמ"ש רש"י ואם כן מה חכמה יש בזו ומה פקחות הניח מעותיו על קרי צבי ותלוי בדעת אחרים איך ירצה הדיין לפסוק וא"ש אבל עכ"פ אין מדברי התו' שמץ ראי' דלא סבירא ליה כטור דשם בצירוף אין כאן שבועה כלל ולכן לדינא מי יורה נגד הטור אף דדבריו צ"ע: