אורים ותומים, תומים · סימן ל׳, ג׳

עדותן בטלה ואם שנים אמרו בב' לחודש ואחד אומר בד' בחודש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות ד"ג היה העדים מרובים שנים כוונו עדותן בדו"ח והשלישי אומר א"י תתקיים העדות בשנים ויהרג אבל אם הכחיש את שנים אפילו בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל וזהו לדין הנאמר בד"נ ואפילו בבדיקות עדותן בטלה אבל בד"מ בבדיקות לית כאן פיסול אבל אם הכחישו בחקירות כמ"ש בזו יש מקום ספק דבחקירות והוכחשו חוזר דין ד"מ להיות שוה לד"נ וכבר עמדו בזו הספק גדולי חקרי לבב בתשובת רבינו ב"י בשאלות קידושין שאלה יו"ד ע"ש: והנה דעת חכם אחד שם בתשובה דכי אמר הרמב"ם היינו בבאו בבת א' אבל אם העד המכחיש היום בא אח"כ אין דבריו כלום כיון שכבר נתקבל עדות הראשונים. ולכאורה לפי מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם מהא דאמרינן בפרק היו בודקין אם אחד אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר ואמרינן כמאן דלא כר"ע ופרש"י דר"ע דס"ל דשלשה מעידים אין בהם הזמה עד שיוזמו שלשתן וא"כ בשלישי האו' א"י לית כאן הזמה וכל העדות בטלה דהוי עדות שאאיל"ז והתו' פירשו דהשלישי האומר א"י הוה כמו אילו נמצא קרוב או פסול לר"ע הא בשלשה אפי' מאה ונמצא ביניהם קרוב או פסול כל העדות בטלה ולכל אלו הפי' כיון דקי"ל וכן פסק הרמב"ם דבשלשה ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה וכן אין נזומין עד שיוזמו כולן אפי' הם מאה וא"כ הך דינא ליתא ואיך פסק דאם אחד אומר א"י תתקיים העדות בשנים הנשארי' וצ"ע לכאורה כי דבריו סותרי' זא"ז ותי' הלח"מ דגמ' איירי בהעידו בבת א' ולכך הוי עדות אחד ואם אומר א"י בטלה כל העדות אפילו הן ק' משא"כ הרמב"ם מיירי דלא באו בבת א' והעד השלישי או' א"י לאחר כ"ד מן עדות השנים ולכך אין מבטל באומרו א"י עדות ב' הראשונים זהו תמצות דבריו ע"ש. ולפי פירושו דמיירי הרמב"ם שהשלישי העיד לאחר כ"ד ומ"מ במכחיש לשני' עדותן בטלה הרי מבואר דלא כדעת החכם הנ"ל דאפילו בזא"ז מבטל העדות אבל באמת תי' הלח"מ דחוק דא"כ גוף הדין הנאמר בגמ' דבבאו בבת א' דאפילו א' אמר א"י כל עדות בטל אפילו הן מאה למה לא זכרו הרמב"ם כלל וכי כך דרכו להשמיט דין הנזכר בגמ' ולכתוב דין אחר שחידש מלבו וגם איך סתם ולמה לא פי' ההבדל דהא יש מקום לטעות בדבריו אפי' באו כאחד והדוחק מבואר א"צ אריכות. ולכן נראה דרמב"ם מפרש בגמרא דלא כר"ע כך דשם במכות במשנה מחולק ר"י עם רבי אליבא דר"ע דס"ל מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה ורבי אמר אימתי בזמן שהתרה בו אבל לא התרה לא ובד"מ שיילינן אי למחזי וכו' כמבואר בגמ' ומשמע דר"י אליבא דר"ע דרישא לא ס"ל כרבי לחלוק בין התרה ללא התרה וצ"ל במה פליגי ונראה דבזה פליגי דהא דמקשינן שלשה לשנים אם מקשינן לגמרי בהיקש מוחלט בלי שינוי כלל א"כ מה שנים אם נמצא אחד קרוב או פסול הא עדות הא' הנשאר אין כלום דמה יועיל ואפי' לא התרו בו השני ולמחזי בעלמ' אתא אף בשלשה הדין כן דהא מקשינן להדדי לגמרי אבל ר' ס"ל דלא לגמרי מקשינן דבשלמא בשנים בנמצא קרוב לא שייך ביטול להשני דע"א כמאן דליתא אבל שלשה דנשארו עדות להעיד לא נפסלו מחמת השלישי דהיה קרוב או פסול רק כשהיה בצירוף דלהעיד בא אבל זולתו דלא היה צירוף לא מבטל עדות הנשארים וע"ש במכות בתו' דף וי"ו ד"ה אמר רבא כו' ותראה בירור הדברים כמ"ש בלי ספק והארכתי בזה בסי' ל"ו ע"ש: וא"כ אף בזו אי אמרינן דלגמרי בלי הבדל כלל מקשינן שלשה לשנים א"כ מה שנים ואחד אמר א"י כל העדות בטלה אף בשלשה אי אמר האחד א"י כל העדות בטלה אבל אי אמרינן דלא מקשינן בזו לשנים דשם הטעם דלא נשאר עדות א"כ אף בזו כן דבשנים וא' אומר א"י לא נשאר עדות הראוי להזמה משא"כ בשלשה הרי כאן שנים הראוי' להזמה ועל השלישי אין דין קרוב או פסול כמ"ש רש"י רק הוי כמאן דליתא ולכך אין פוסל בצירופו להשני' וזה פשוט וא"כ א"ש הא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע החולק על רבי וס"ל לגמרי מקשינן ואפילו למחזי אתו פוסל העדות ש"מ דלגמרי מקיש ואף זהו כמוהו באומר א"י דפסול כל העדות אבל הברייתא כרבי דס"ל אי למחזי אתו לא פוסל העדות וש"מ דלא לגמרי מקשינן וא"כ אף בזו כשר וא"ש וכן צ"ל לפי' התו' דהא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע דלרבי דלמא בהא דקתני דא"י דעדות הנשאר כשרים היינו באומרים למחזי קאתו דאין כאן צירוף לבטל אליבא דרבי ועכצ"ל דהיינו אליבא דר"י בדר"ע וכן פי' הרמב"ם ולכך הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' עדות לחלק בין למחזי או לאסהודי כרבי א"כ הך ברייתא קם להלכה ופסקו הרמב"ם דאם הג' אומר א"י תתקיים העדות בהנשארים ונכון הוא. וא"כ נכרים ונראין הדברים כמ"ש החכם הנ"ל דעל כל פנים בעינן דוקא בהעידו כולם בבת א' זה בתוך כ"ד של חבירו ואין לפקפק כמ"ש התו' שם במכות ד"ה אמר רבא כו' לחלק דכי בעינן שיעידו תוך כ"ד היינו בהזמה דהא באמת שקרו ולא ראו הענין כלל וצירוף עדותן בב"ד מתחיל מאז שהעידו ולכך בעינן שיעידו תוך כ"ד אבל בנמצא קרוב או פסול דבאמת ראו המעשה כאחד אז מתחיל הצירוף וא"כ לא נ"מ אם העידו בתוך כ"ד או לאחר כ"ד ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות ע"ש וא"כ לכאורה אף בזו י"ל כן דהא באמת ראה רק שיש כאן הכחשה בחקירות או בבדיקות בד"נ א"כ משעת ראי' מתחיל הצירוף ולא נ"מ אם העידו תוך כ"ד או לאח"כ אך זו אינו דמלבד דיש לחלק בגווני טובי בין הנושאים האלה. אף גם הא דהוצרכו התו' לומר חילוק זה היינו דאזלו לשיטתן דס"ל דאפילו בקרוב ופסול שראה כאחד ולהעיד נתכוון מ"מ לא נתבטל עדות הכשרים אם לא שבא הפסול והעיד בב"ד ולכך הוצרכו לחילוק הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם דאפילו לא בא קרוב או פסול לב"ד להעיד כלל מ"מ אם כיון לעדות בשעת ראיה בטל כל העדות א"צ לחילוק התו' הנ"ל דפשיטא אפילו בא זמן טובא אחר שהעידו הכשרים נתבטל כל העדות דלו יהיה דלא העיד כלל בב"ד רק היה בשעת ראיה נתבטל ופשוט אבל בהך דהכחישו זא"ז בחקירות תלוי הכל בבא לב"ד דפשיטא ברואה העדות ואינו בא לב"ד אף דבלבו להעיד ליום ולמקום אחר לית לן ביה כל זמן שאינו מכחישים בב"ד וכיון דבעי העדה בב"ד חזר דינו כמו לענין הזמה דצ"ל מעידים בבת א' ואין להבדל בינותם. וכן מורה הסברא. אך אם באו בבת א' דפוסל בד"נ אי גם בדיני ממונות פוסל בזו ספק כהנ"ל ואף כי רבינו הגדול ב"י בתשובה הנ"ל החליט לדינא דלא שייך רק בד"נ ולא בדיני ממונות מ"מ לבי נוקפי כי מנין לחלק במה דלא מצינו ראיה ברורה לזו בגמ' לחלק ובהכחשה בחקירות הרי שוה דיני ממון לדיני נפשות ולמה סתם רבינו הרמב"ם ולא ביאר הדברים דבד"מ ליתא להך דינא ואפילו הוכחשו בחקירות וגם אולי לא אמרה רבינו ב"י רק בנדון שנשאל עליו בענין קדושין וכל דבריו להחמיר שם ולהחמיר דין קדושין כד"נ ולכך גם בזו החליט הענין להחמיר כחומר הנושא אבל בד"מ להכשיר העדים ולהוציא הממון ע"פ מן המוחזק בדבר שאין ברור כשמש קשה והממע"ה. ואין להקשות הא דאמרינן בר"ה ובסוף פרק כל הנשבעין בעדות החודש אחד אומר גבוה שלשה וא' אומר חמשה הרי עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת ופרשינן דאם בא עוד עד ואמר ה' הרי אלו שנים תרי ואין דברי של האומר ג' כלום דאין חד במקום תרי וקשה מה בכך הא הך גבוה ה' וכו' ה"ל חקירות כמבואר שם בגמרא ובהא אם אחד מכחיש שנים כל העדות בטל ול"ל דהא השלישי בא לאח"כ בשכבר עבר כ"ד כהנ"ל דמה בכך דשנים ראשונים באו בב"א והכחישו זא"ז והוכחש הא' מפי הא' ומה יועיל אח"כ ביאת השלישי לאחר זמן להכשיר דכיון דא' המכחיש בא תחיל' וכבר הכחיש לאחד ואיפכ' שפיר אמרינן דאם באו שנים שאינם מכחישים זא"ז תחיל' כבר נתקבל עדותן ולכך אם בא השלישי אח"כ להכחישן לא משגיחין בו כלל אבל כאן נהפך הוא דהא המכחישים זא"ז באו תחילה והשלישי שבא לעשות צירוף לא עדיף מאילו בא תיכף לב"ד וזה פשוט די"ל דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות קדוש החדש דד"ת עדות קדוש החודש א"צ דו"ח כלל רק מפני בייתוסין ימ"ש תקנו חכמי' דו"ח וא"כ ד"ת א"צ דו"ח כלל רק מכח תקנה ודאי אמרינן בהכחישו אפילו בחקירות אין דבר של אחד במקום שנים ולא דמי לד"נ ולד"מ דבעי ד"ת דו"ח כהנ"ל וזהו דלא כדעת הרב לח"מ דדעתו בפי' הרמב"ם דס"ל אף בעדות החדש בעי דו"ח ד"ת וביקש להסיב שם כוונת הרמב"ם לפי' אחר ולפמ"ש הדבר מוכח בבירור מהנ"ל. ונראה טעמו של דבר דלא צריכי בעדות החודש דו"ח ד"ת הוא משום דלאחר שנתקדש התודש אין מועיל הזמה כלל על עדים המעידים בעדות החודש ואפילו קודם שנתקדש החודש מאיימי' על עדי הזמה ורואי' לבלבל דעתם כדי שיתבטל הזמתן כמ"ש הרמב"ם סוף פרק ג' מהלכות ק"ה וא"כ למה לן דו"ח דכל עצמותו הוא כדי שיהיה בו הזמה וכאן לא בעינן זו ולכך לולי תקנת חכמים מפני בייתוסין לא היה צריך דו"ח כלל וצ"ע וא"כ עדיין הדבר בספק. אמנם נראה אף כי מסתימת דברי הרמב"ם משמע דבחקירות שוה הדין בד"מ לד"נ וגם לא מצינו ראיה לזו בש"ס מ"מ לדינא נראה כמ"ש רבינו ב"י דהא ודאי אם שנים אומרים לוה והשלישי מכחיש לגמרי ואמר לא לוה וכן בד"נ שנים אומרים הרג והשלישי אומר לא הרג דאפילו העידו תוך כ"ד מ"מ מודה הרמב"ם דאין דבריו של א' במקום שנים וכן מוכח מגמר' דסוטה דאמרינן במשנה אחד אומר נטמאת וכו' דס"ד שם בגמרא דמיירי בבאו בבת אחת ומ"מ קתני סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת אין דבריו של א' במקום שנים ולא היתה שותה וכ"כ הרמב"ם בהל' סוטה והל' עגלה ערופה שכתב באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישו ואמרו לא ראית הרי הן כשנים המכחישים ב' והיה עורפין הרי מבואר דאילו באו כאחד והכחישו לעד האומר ראיתי הרוצח לא משגיחין ביה ועורפין דהואיל ובאו כאחד אין דין תורת שנים על עד אחד המעיד דהא יש לו תיכף מכחישין א"כ מבואר דבהכחשה מודה הרמב"ם דבטל א' נגד שנים רק צ"ל לשיטתו לחלק דבשלמא במכחיש כל העדות א"כ היחיד המכחיש אינו בגדר העדות כלל והוי כמכחיש קרוב או פסול לשני כשרים ומה יועיל ואף זהו ע"א לגבי שנים הוה כקרוב או פסול אבל במעיד גוף הדבר כמו הנך שנים רק מכחיש אותם באחד מן החקירות א"כ ה"ל צירוף והוי כמו קרוב או פסול המבטל כל עדות ולפ"ז נראה לדינא דהאמת כדברי ב"י דהא כתב הבעל תרומות בשער כ"ט ח"ד דרמב"ן נחלק עם הרמב"ם אם עדים שהוכחשו בחקירות בד"מ כשרים או פסולים וכתב הבע"ת וראיתי כי חכמי לוניל הכריעו דלא מצטרפי כדעת הרמב"ם ולא מטעמי' דידיה וכו' דאילו שתקו ולא אמרו באחד בתשרי הלוהו רק הכחישו ואמרו לא באחד בניסן הלוהו. אי אתה מודה דע"א בהכחשה לא מהימני' ולא הוי דינו אפילו כע"א ואפי' בשבועה לא מחייב והשתא דאמר בתשרי הלוהו מחשיב עד קמא עד א"ו דעד ראשון לא חשיבינ' לי עד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה עכ"ל הרי דטעמם משום דאילו הכחישו להדיא הוי הכחשה ובשביל התוספת לא מהני כלל להכשיר עדותו ולפ"ז בשלשה אם שנים אומרים בניסן וא' אומר לא כי אלא באייר כל טעמו לפסול בהכחשה משום דאנן אמרינן דהוי כהכחשה להדיא והא באחד המכחיש לשנים אין דבריו של אחד במקום שנים. וא"כ אף תוספת כלא נחשב והוי כהכחשה לחודא ואינו דהא מהך טעם לחוד פוסלים בהכחשה ולולי כן אפילו א' המכחיש א' היינו אומרים דכשר כרמב"ן רק אנן פוסלים משום דהוי כהכחשה לגמרי וזה לא שייך באחד במקום שנים וא"ש כי העיקר כמכריעו כמותו וזהו ברור ולכך הרמב"ם דלא ס"ל כהכרעתם ולא כטעמם כלל סתם הדברים דאפילו בד"מ פוסל משא"כ לדידן דקי"ל כהכרעה הנ"ל וזה ברור לדינא וא"כ פשיט' דאם שנים מכחישים זא"ז בחקירות ובא אחד מהשוק להצטרף עם העד אחד דמהני וה"ל חד לגבי תרי כנ"ל ופשוט: