אורים ותומים, תומים · סימן ל׳, י״ג

טעו בעיבורא דירחא כתב הסמ"ע לאחר רובו של חודש לא תלינן הטעות בעיבורא דירחא דהכל יודעים כבר הקביעות וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' כ"ה על גט שכתב בו כ' לחודש ד' בשבת והוא כ"א לחודש וכתב הרא"ש דכ"ש הוא ומה בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ואמרינן דטעו בקביע' דירחי כ"ש בנידון זה דכתב בי' ברביעי בשבת וא"א להיות אותו יום רביעי אלא בכ"א לחודש וכו' ואע"ג דהוא לאחר רובו של חודש הכא אין חילוק דע"כ טעו דהרי דבריהם מכחישין זא"ז אם רביעי הוא כ"א לחודש ואם הוא כ' אינו רביעי ובימי שבוע לא עבידי אינשי דטעו עכ"ל ויש להבין דבריו מה זה דכתב דכאן יותר יש לומר דטעו הואיל וכתבו יום רביעי הא גם שם בדיני נפשות ג"כ עכצ"ל דכוונו לימי שבת דהוא א' מז' חקירות ואם הוכחשו בו או אמרו א"י בלא"ה עדותן בטלה וכן כתב הרמב"ם להדיא אפילו כוונו לימי השבוע וגם מ"ש להכשיר אחר רובו של חודש הואיל ואמרו יום רביעי הוא יותר קשה דע"כ בדיני נפשות אמרו יום מהשבת שהוא א' מז' חקירות וכוונו עדותן בו ומ"מ לאחר רובו של חודש לא אמרינן דטעו בקביעת חודש והרי עדות מוכחשת ולמה מכשיר הרא"ש ודוחק לומר בכתיבה אינו מדקדק כ"כ כמו באמירה בב"ד דזהו דוחק דמנליה לרא"ש זה ובפרט בנושא החמור איסור א"א וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש כמ"ש התו' העתקתי לעיל כמה פעמים באומרי' אח"כ ימי השבוע הרי חזרה מן יום החודש רק תו' ס"ל דאינו יכול לחזור בו כיון שהגיד וכו' ואני בררתי לעיל תוך דו"ח יכולים לחזור ולענין הגט אין צורך לזה ואף התו' מודים דהא עדים שחתמו בגט החתימה משוי' ליה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כ"ז שלא חתמו הגע אינו כנחקר עדותן ויכולים לחזור אלא אף דיכול לחזור בדיני נפשות מ"מ בצרי לי' חקירות כמש"ל אבל בגט דאינו מעכב אם לא כתב בי' בכמה בחדש ודאי דמצי לחזור בו וכשאמרו ימי השבוע חזרו מן יום החודש וא"כ דברי הרא"ש שפיר ומה בד"נ אמרינן דאזלינן בתר רובא וטעו בקביע' דירחא אף דשם אין מועיל אמירת ימי השבת הן לדעת התו' דלא מצי לחזור בו והן לפמ"ש דבצרי לי' חקירות וא"כ הרי י"ל דלא טעו רק חזרו ובצרי ליה חקירות מ"מ תלינן בטעות מכ"ש בגט הן דאמרינן דחזרו ממנין החודש לימי השבוע כמ"ש התו' וכאן מצי לחזור לכ"ע כמ"ש ואין פיסול אי בציר לי' ימי החודש והן אי אמרינן דטעו אין כאן פיסול וא"כ מכל צד כשר ולכך אף לאחר רובו של חודש הכשיר הרא"ש דאף דאמרינן דלא עבידי למטעי מה בכך הא אמרו רביעי בשבת וא"כ הרי כאן חזרה מיום החודש דשניהם א"א להיות כמ"ש הרא"ש וכיון דחזרו הגט כשר משא"כ בד"נ דלא מהני חזרה כלל לכ"ע וכמ"ש ולכך לאחר רובו של חודש דלא שכיחי למטעי או דאמרינן דחזרו ואי לא חזרו רק אמרינן דטעו דע"כ הטעו' לפניך או בשבוע או בחודש ויותר מצוי הטעות בחודש אפי' לאחר רובו מדנתל' בטעות ימי השבת כמ"ש הרא"ש מ"מ הואיל ולאו רובא מטעי לאחר רובו ה"ל כאילו לא אמרו ימי חודש דאין להעמיד בדבריהם באמרם ד' דפרושו חמישי וא"כ אף דבאמת טעו מ"מ בצרי לי' חקירות ולכן פסול וא"ש ודברי הרא"ש נכונים ולפ"ז אף בדיני ממון כן אם הכחישו בחדש לאחר רובו של חודש או קודם ובשני ימים דאמרי' בתרי עבורי לא טעו ואמרו ימי השבת הרי חזרה לפמש"ל דקודם שנחקרו יכולים לחזור ועדותם מכוונת מיהו לדידן דקי"ל דא"צ דו"ח לא מהני חזרה אפילו תוך דו"ח וצ"ל אם אמרו ימי השבוע תוך כ"ד וכמש"ל בסי' כ"ט אפי' תוך כדי דיבור של העד השני עיין לעיל ואין כאן הכחשה כלל ועדותו כשרה מיהו צ"ל ראשון ימי החודש ואח"כ ימי השבת דאל"כ איפכא הוי חזרה מן ימי השבת לימי החודש והרי הוא עדות מוכחשת והא דהכשיר הרא"ש בגט אף דמסתמא נוסח היה ברביעי בשבת בכ' לירח פלוני דהתם בממ"נ אי הוי חזרה לחודש א"כ אין כאן מוקדם דאמרי' באמת חזרו העדים וכתבו זמן כך וכך ניתן הגט ואין כאן מוקדם ואם תזנה בכ' דין שלא תיהרג והרא"ש כתב שיגרא דלישנא דבאמת אמרינן דטעו בזמן דהא טעות מוכח כמ"ש ואי דהוה כלא אמרו ימי החודש מה נ"מ בגט דכשר אי בצרו לי' חקירות אבל באמת אף דנימא דלא טעו מ"מ ישנו כאן חזרה מכל צד והרי גט כשר ודוק ועיי' לקמן סי' מ"ג מ"ש בזה. מיהו אני חושש הא דאמרינן בתר רובא דירחי לא טעו אינשי אם הכוונה בוודאי לא טעו או הכוונה דאין כאן רוב הטועים וא"כ קושי' הגמ' במקומו איך מספיקא נקטול נפש וא"כ כשהנתבע מביא עדים וטעו לאחר עיבורו של חדש יש לספק וכמו כן בעידי קדושין המכחישי' דאפשר להחמיר אמרינן אפילו לאחר רובא של חודש דמספיקא לא נפקא אולי טעו מיהו במהרש"א סנהדרין פ' היו בודקין משמע דודאי לא טעו דכתב דלכך פירש"י באיזה חודש כ' לחודש דיהיה דבר שיחול בו הזמה דלאחר רובו של חודש לא טעו אינשי ואי מספקא לן עדיין אין בו הזמה להרוג העדים דאולי טעו ומספיקא לא קטלינן ול"ל דאין נ"מ בהזמה לענוש העדים דעכ"פ העדות מוכחשת היא דבפסחים דף י"ב ד"ה לרבי מאיר משמע מתוך דברי התו' דהזמה דוקא בעינן ולא הכחשה וצ"ע. ואם שני עדים אומרים בב' לחודש ושנים אחרים אומרים בג' לחודש אי אמרינן דבריהם קיימין דטעו בעבורא דירחי או לא אמרינן כן רק בע"א אבל לא בשנים עיי' בתשובת מהרלב"ח סי' קל"ו וקל"ח שנחלקו בו מהר"י בי רב רבו של רבינו הגדול מהרי"ק ומהרלב"ח ועיי' מש"ל בישוב קושי' באיזה מקום אמנם מדברי מהרש"א הנ"ל נלמוד וכן מהרש"ל דתלינן הטעות. בשנים ואפילו שנים אמרו כן יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחי וכן מוכח מתשובת הרא"ש סי' מ"ה הנ"ל דהביא ראיה לגט שכתוב בכ' לחודש במקום שהיה ראוי להיות כ"א כתב דאמרינן דטעו בעבורא דירחי וכתב אעפ"י דלאחר עבורו של חודש לא אמרינן דטעו ולא כתב דלא אמרי' כן בשנים ש"מ דס"ל דטעות בשנים אמרי' וכן משמע לקמן בסי' מ"ג בשטר שכתב ברביעי בשבת ע"ש דפלפלו הפוסקים אי אמרינן דטעו לאחר רובו של חודש ואין זכר דהטעות בשנים לא אמרינן. והנה המהרש"א יצא לדון בדבר חדש באם הוכחשו אפילו שנים מול שנים אמרינן דטעו אף דהמה שנים הואיל ואיכא ע"א שאמר המעשה נעשה בג' אבל בכת שאומרת בב' בחודש והוזמו לא אמרי' דטעו ובג' היה המעשה דאין כאן שום עדות המעיד שנעשה המעשה ביום ג' לחודש ובזה מישב דיש הזמה באמירת באיזה יום לחודש אף קודם רובו של חודש כשיבאו המזימי' דלגבי הזמה לא טענינן דטעו ולכך הקשה רש"י דלאיזה צורך השאלה מאיזה יום בשבוע והוצרך לתרץ כדי שיתנו אל לב לדקדק ביותר ולא תי' כמהרש"ל משום טעות דחודש וכן הביא ראי' מתו' במ"ש בפסחים דף הנ"ל דהקשו כיון דכבר אמרו באיזה יום בחדש למה צורך לומר באיזה יום בשבת ולא תי' כדי שלא יתנצלו לומר טעינו בקביעות החודש ש"מ דבלא"ה אין נאמנים לומר כן. והנה לפי הטעם שנתן דלכך לא תלינן הטעות בשנים לומר מה שאמרו בב' לחודש באמת היה בשלשה בחודש רק טעו בין חודש מלא לחסר כי אין כאן עדות על יום ההוא שנעשה בו המעשה משא"כ אחד אומר בב' וא' אומר בג' שעד ההוא אומר שהיה בג' וקשה עליו מדברי התו' בפסחים הנ"ל ד"ה לר"מ דהקשו באחד אומר בב' ואחד אומר בג' והמזימי' אומרי' עמנו הייתם עד סוף שעה ה' למה יהיה מוזם נימא דהמעשה היה בה' וכו' והמזימי' טעו בין ד' לה' ולדברי מהרש"א אין כאן קושי' דהא על המעשה שיהיה נעשה בשעה ה' אין כאן שום עד המעיד כלל וזה אומר בב' וזה אומר בג' אבל מעולם לא אמרינן דהיה נעשה בה' אבל אם יש פתחון פה לומר כסברת מהרלב"ח דבשלמא בא' אומר בשנים ואחד בשלשה הרי הטעות לפנינו דחזינן וא"כ חוששין אף דטעו יותר והיה המעשה בשעה ה' דהרי חזינן דטעו משא"כ בשלא נפל הכחשה בעדים ואומרים שפה אחת אף דבאו מזימים לא אמרינן דטעו ולזו הסברא נוטה דעת מהרלב"ח ואולי אפשר לכוונו בדברי המהרש"א אך עם כל זה לא הבנתי איך יתכן דברי הגמ' שם סנהדרין דף מ' דאמרינן שמנה חקירות לא אשכחן ופריך הגמ' בכמה בשעה הניחא לאביי דאמר אדם טועה ולא כלום אבל למ"ד אדם טועה חצי שעה מא"ל ולדברי מהרש"א עדיין צריך חקירה בכמה בשעה דאם יכוונו עדותן יבואו לכלל הזמה דלא תלינן ביה הטעו' כמ"ש המהרש"א בימי חודש ולא ידעתי מקום לחלוק בסברא בין טעות דשעות לטעות דקביעת החודש ובפרט דמהרש"א כתב זאת להבין קושית התוס' והיא גופי' קשי' מנ"ל לומר חילוק זה ולהקשות קושי' ונראה דמהרש"א אזיל לשיטתו דבהך גמ' גופיה הניח בצ"ע דמה קושיא הא אדם טועה חצי שעה וכו' מ"מ נ"מ בשאלה וחקירה בכמה בשעה לענין יהבינן ליה טעות' כדאמרינן בפסחים הנ"ל דאם אמר בשעה שניה א"כ צריכין המזימים לומר לר"מ עמנו הייתם שעה ראשונה ושני' ושלישית כמבואר בגמ' הנ"ל אבל אם היו הב"ד חוקרין בכמה בשעה והם היו אומרין בחצי שעה שני' היה המעשה אין הזוממין צריכין לומר עמנו הייתם כי אם מתחילת חצי שעה ראשונה עד חצי שעה שלישית דיותר משעה לא קטעו לר"מ וכן לר"י בערך הזה דס"ל אדם טועה ב' שעות ותי' המהרש"א דקושית הגמ' דהיא גופה קשי' למה אמרינן שם בפסחים דנותנים כל טעות' עד סוף שעה שלישי' ולא עד חצי שעה שלישית דיש לחקור העדים בכמה בשעה ולפ"ז לק"מ דשם העדים מכחישים זא"ז אבל כבר הודה המהרש"א דתי' זה דחוק למאוד וממש אין לו קיום באמת כלל. ומה שנ"ל לישבו ודאי לרש"י דנתן טעם דלכך שאלינן בכמה בשבת כדי להרבות בחקירות ולא נתן טעם כמ"ש מהרש"ל דלא יאמרו טעינו בעיבורא דירחי ותי' מהרש"א דיהבינן ליה כל טעות' אינו מספיק דאדרבא בשביל כך מרבי' לחקור באיזה יום בשבת כדי שלא נצטרך בבואו הזמ' ליתן להם כל טעות' (וכמו שהקשה המהרש"א גופי' גבי בכמה בשעה ע"ש אם לא דנימא דס"ל למהרש"א הא דמרבינן לחקור היינו כדי להציל הרוצח אבל לא להמית עדים רק בעינן עדות שאתה יכול להזימן ולכך ס"ל למהרש"א אם אמרו בא' בחודש מה צורך לימי שבוע אי דיהיה עדות שיוכל להזימן הא מ"מ הוי במציאות אם יהבו לי' טעותא ואם דלא יצטרכו המזימין לומר עמנו הייתם בא' וב' בחודש בממ"נ להציל הרוצח באמרם עמנו הייתם בא' לחודש ג"כ לא קטלינן מספיקא דאולי לא טעו והרי כאן עדות מזומם ואי כדי להמית העדים לא על זה הניחו מתחילה לחקור כדי להמית העדים ושפטו כתיב ואי קשה באמת אי אומרי' בא' לחודש הרג והם אומרי' עמנו הייתם בא' לחודש למה לא מישבי' דברי ב' כיתי עדים כמו שמיישבי' בי' שני עדים המכחישים זא"ז דהא באמת הקשה התו' כן בשני עדים למה מישבי' ותי' דהואיל חוזרים ומגידים ימי השבוע וא"כ השתא קי"ל דלא מתקני ימי השבוע כלל וגם הזוממי' אינו יודעים מימי השבוע דאל"כ א"צ לימי החודש וא"ש דברי מהרש"א משא"כ לקמן בשעות דמתקני' דברי עדים אף דאין להם סעד וצ"ל דבזה לא קשה קושי' התו' א"כ שפיר מישבים דברי ב' כתות כמו דמישבין דברי ב' עדים ושפיר הקשה מהרש"א ודוק. ומעתה י"ל הא דתי' מהרש"א דעל יום שלא אמרו עדים לא אמרינן דטעו היינו דאף דנימא דמישבי' דברי עדים מ"מ על יום שלא אמרו אין מישבין באופן דנקטול הרוצח אבל מודה דמ"מ אין המזימין נהרגים דטוענים ביום שאח"כ נעשה וא"כ א"ש דלאיזה צורך נחקור יום השבוע ואי דאמרו אולי נעשה ביום שלאחריו בזה לא קטלינן רוצח דהא ע"ז לא העידו ואי דאף המה אינם נהרגים מ"מ לא בשביל זה תקנו לחזור כדי להרוג רק כדי להציל וא"ש ול"ק מקושי' התו' דקושי' התו' רק להציל וזהו אמרינן אפי' לשעה שלא אמרו העדים ודוק) אפילו יאמרו המזימי' עמנו הייתם ביום א' לבדו יהיה כאן הזמה וזהו מקושי' מהרש"ל כמ"ש דלכך חוקרים באיזה יום בשבת כדי שלא צריכין ליתן להם כל טעותם ומ"ש המהרש"א בתי' שני דלא תלינן הטעות בשנים כבר בררנו דליתא וא"כ אין לנו שיור רק תי' מהרש"א דקושי' רש"י באמרם בכמה בחודש לאחר רובו של חודש דתו ליכא לומר טעו למה צריך החקירה באיזה בשבת אך עדיין אין זה מספיק לכאורה דילמא באמת החקירה באיזה יום בשבת הוא באומרם יום בחודש קודם לרובו של חודש וצ"ל דס"ל לרש"י דהך ז' חקירות ילפינן מקרא א"כ לעולם צריך ז' חקירות יהיה באיזה זמן שיהיה ותמיד אם אמרו על חקירה אחת א"י עדותן בטלה כי בד"ת לא יפול שינוי וא"כ קושי' רש"י תינח באמרה קודם רובו של חודש לאחר רובו מא"ל ולכך צריך רש"י ליישב דכדי שיתנו אל לבו בהזמה ע"ש והנה כתבו התו' שם בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה אחד וכו' דמעלות השחר עד הנץ החמה הוא שיעור שעה ראשונה וחצי שני' ומ"מ האומר שעה שני' י"ל דנתכוון לאחר הנץ החמה כי אין אדם בקיאין ואף דבאמת השיעור מעלות השחר עד הנץ החמה הוא שעה ומחצה מ"מ המוני עם אינם בקיאים בזה וחושבים רק לשעה כי תיכף אחר עלות השחר היום אפל וללילה נחשב בעיניהם ע"ש וצ"ל לדבריהם דלא יקשה א"כ למה אמרינן בפסחי' הנ"ל דאם באו זוממים על האומר בשעה שני' ראיתי דצ"ל עמנו הייתם מן שעה ראשונה עד סוף שעה שלישי' למה צריך שעה ראשונה הא שעה ראשונה ודאי קודם הנץ החמה ובין קודם הנץ ללאחר הנץ לא טעו דז"א דמספיקא לא נקטול אולי העד ההוא כי היה בקי בטיב השעות ולא נפתה אחרי דעות המוני עם ובאמרו שעה שני' כוונתו לחצי שעה שנייה שהוא עדיין באמת קודם הנץ ובכלל חשש ספק לא קטלינן ולפ"ז האומר בשעה ראשונה ראיתי' א"צ העדי' זוממין לומר עמנו הייתם רק מעלות שחר עד הנץ החמה דהא שעה ראשונה ודאי היה קודם הנץ ואין כאן טעות מן קודם הנץ החמה ללאחר הנץ ופשוט ולפ"ז א"ש דליכא למימר דהתורה הורה לנו ח' חקירות דמה שהורה לנו התורה צריכין להיות בכל עת וזמן כמו שפירשנו ברש"י בשאלת באיזה בשבת וא"כ אף בשעות כן א"כ האומר בשעה ראשונה נעשה מה צורך עוד לחקירה בכמה בשעה דהא כתבו התו' דבעיני המוני עם מן ע"ה עד הנץ החמה לשעה אחת יחשב וא"כ אף שנשאל אותם והם יאמרו בשעה ראשונה בחצי הראשון מ"מ צריכין זוממים לומר עמנו הייתם מע"ה עד הנץ דבחצי שעה טועה ואצלם הכל לשעה יחשב לרב אפילתו כהנ"ל ובחצי שעה טעו וכן באומרם בחצי חלק השני מן שעה ראשונה אולי טעו והוא בחצי חלק הראשון כי בחצי שעה מהמוגבל טועי' ואצל המוני עם אין כאן הגבלה מע"ה עד הנץ רק שעה. וא"כ צריכין לומר עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה ואם אין אנו שואלי' על כמה בשעה רק אומרים סתם בשעה ראשונה היה ג"כ אין זוממין צריכין לומר יותר רק עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה וא"כ החקירה בכמה בשעה הוא ללא צורך ולא יועיל ואם הורה לנו התורה ח' חקירות צריכין להיות בכל עת וזמן באיזה אופן שיהיה כמו שהוכחנו ברש"י לענין ימי השבת וא"ש. אך בתוספת דפסחים ד"ה באיזה יום דתי' דלכך חקרינן באיזה יום מהשבוע בשביל אם א' אומר בב' וא' אומר בג' לחודש וכו' ש"מ דאם העדים אומרים בשפה אחת א"צ לחקירה ההוא ש"מ דס"ל דא"צ להיות כל ז' חקירו' צורך בם בכל עת וזמן רק די שיש בו צריך בהזדמן ולכך אמרו שיחקרו כל ז' חקירות וא"כ ליתא למ"ש בשיטת רש"י והקושי' הנ"ל במקומו וכן קשה לדעת הרמב"ם אשר דעתו דלא כתו' וסבירא ליה דמעלות השחר עד הנץ החמה אינו בכלל י"ב שעות דיממא רק שייכים לי"ב שעות דלילה והאומר שעה ראשונה ראיתי פירוש מתחילת הנץ החמה ואם כן נסתר כל הנ"ל ולא שייך סברת התו' כלל לומר בין קודם הנץ לאחריו לא טעו אינשי והאומר בשעה אחרונה בלילה שהוא לשיטת הרמב"ם אחרי ע"ה לא שייך מה שכתבתי לעיל לשיטת רש"י דזה לא מצינו בגמרא דלא טעו אינשי ואפשר מן קודם ע"ה לאחר ע"ה טעו אינשי ומה דלא מצינו בגמרא אין לנו לחדש ואם כן אליבי' הקושי' ביותר ובמקום אחר הארכתי ובררתי השיטה המחוורת ולכן נראה דסבירא להו לתו' ולרמב"ם חקירה דכתיב בקרא לבל יהיה עדות שאילה"ז לא יהיה סובב והולך דנצטרך ליתן להם כל פעם טעותם ואין זה בגדר החקירה מדוקדקת והתורה אמרה ודרשת וחקרת היטב נכון הדבר אבל ודאי צריך שיהיה במציאות על כל פנים זמן מהזמנים שיהיה החקירה וההזמה חל מבלי צורך ליתן להם כל טעותם ובזו דברה התורה וחקרת היטב נכון הדבר ואם שבקצת זמן צריך להזמה ליתן להם כל טעות' אין זה קפידא כי הוא לפי שינוי העדות וההגדה אבל עכ"פ יש במציאות שיקרה פעם הגדה שיחול עפ"י החקירה מז' חקירות ההזמה תיכף בלי נתינת כל טעות (ולזה נתכוון מהרש"ל דפי' דבעינן בא' בשבת שלא יאמרו טעינו בקביעות החודש ולא נעלם ממנו דיהבינן ליה כל טעות' רק אין זה בכלל נכון הדבר) ולפ"ז באיזה יום בחודש יש בו במציאות ולאחר רובו של חדש לא צריך לכל טעות דלא טעו בעיבורא דירחי באיזה שעה ישנו במציאות באומרי' שעה ראשונה שהוא מתחילת ע"ה עד הנץ החמה ואם המזי' ג"כ אומרים כן א"צ עוד למיתב להו טעות' כי לשיטתם מע"ה מתחיל יממא וכבר נודע בין יממא ללילה לא טעו אינשי ואם כי באומרים שעה שניה וכו' צריכין ליתן להם טעות לית לן בי' אבל אם נאמר דהתורה הוסיפה בחקירות שמנה והוא בכמה בשעה בא תמיד ליתן כל טעותם אם להקדים או לאחר ואינו שום זמן מהזמנים במציאות שיהיה בזו הגדת עדים מבלי להצריך לזוממין שיאמרו כל טעותם ואם כן אין זה בגדר החקירה היטב ודרישה נכונה ולכך שפיר אמרינן כיון דאדם טועה וכו' א"א להכניס זו בכלל מנין החקירות אבל זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה כמ"ש כי שעה ראשונה פי' אחר הנץ החמה אמנם נראה ליישב אליבייהו ג"כ בסברא כנ"ל דבעינן שיהיו הז' חקירות במציאות לפי ענין ההגדה שיחול הזמה בלי צורך לנתינת כל טעותם כי בלא"ה יש כאן לכאורה קשי' גדולה בהא דביקש הגמרא להוסיף במנין החקירות והוא בכמה בשעה דהא שהיום נחלק לי"ב שעות או חלקים אינו לא קרא ולא גמרא ולא יחייב אותו הטבע והחקירה רק הוא הסכמי בעלמא שהיו התוכנים מסכימי' לחלק היום בזמנים מתחלקו' ומוגבלי' וחלקו אותו לי"ב חלקים וקראוהו שעות ועוד היום אנו מחלקים שעות אלו לחלקים רבים שלישי' רביעי' עד שבאמת היום נחלק לשלשי' או ארבעים חלקים ואם כן הא דהורה לנו הקרא במנין החקירות באיזה שעה לא נתכוון הקרא דוקא לחלק י"ב מן היום כי מי גזר זאת וכי י"ב שעות דאורייתא רק הכוונה באיזה חלק וגבול מהיום שנעשה בו הדבר עד שנשער זמנו בדקדוק מבלי איחור והקדם. ופירוש באיזה חלק מהיום ואיזה שיעור מוגבל מהיום אם חלק י"ב או חלק כ"ד מהיום והוא פשוט ולפ"ז באיזה שעה ובכמה בשעה א"א למנותו בב' חקירות במנין כי מה שנא דתשאל מתחילה אם נעשה הדבר באיזה חלק מי"ב חלקי היום או תשאל באיזה חלק מכ"ד חלקי היום או שלשים וארבעים ואין זה אלא להקטין החלקים ביותר בירור אבל אין כאן ב' חקירות כי תיכף בשאלך באיזה חלק מהיום עד שאתה שואלו באיזה חלק מי"ב חלקים שאל נא במקומו באיזה חלק מכ"ד או שלשי' או ארבעים חלק מחלקי היום נעשית כפי גדר החלוקה ומה זו של ב' חקירות והדבר צ"ע לכאורה ולכן ברור כי כמו באיזה יום מהשבוע הוא חקירה מיוחדת כי הוא מוגבל בטבע מיום שלאחריו כי זריחת השמש ועריבתו מגביל בין יום לחבירו ולכך שאלה באיזה יום משבת הוא שאלה טבעית וכן היום הטבע מחלקו לשני שעות גדולות דהיינו שני חלקי היום דהיינו קודם חצות היום ולאחר חצות היום דחמה מחלקו בזו במזרח ובזו במערב וזהו שהיום נחלק בשני שעות טבעי ומוחש לראות והן שני שעות טבעי דהיינו ב' חלקים אבל לחלוק חצי היום קודם חצות וכן מחצי היום לאחר חצות לששה שעות זהו שעות הסכמי ותוכל להרבות בם בחלקים כפי הרצון אם רב או מעט ואם כן ברור מה שרמזה התורה בז' חקירות על איזה שעה אין פי' שעה הסכמי' רק שעה טבעית היינו אם קודם חצות היום או לאחר חצות היום כי זהו מוגבל ומוחלק בטבע כמו יום א' מחבירו ולא כוונה התורה על שעה הסכמי שלא היה אז כלל רק הואיל ואחר כך התוכני' חלקו היום ביותר דקדקו לי"ב חלקים הסכימו החכמים להרבות בחקירה ותמור אשר נשאל להם על שני שעות טבעית יותר נשאל בדקדוק באיזה חלק מי"ב חלקים וכל המרבה לחקור בדקדוק יותר מצומצם הרי זה משובח ואם כן קושי' הגמרא שפיר דיש כאן ב' חקירות א' דנחקור באיזה שעה טבעי דהיינו אם קודם חצות או לאחר חצות כמו שנחקור באיזה יום בשבת כמ"ש דהכל חדא ואחר כך נשאל בחלק קודם חצות כמה מהחלק בו לפי הסכמי' לחלקו לחלקים לששה וכן באומרו אחר חצות נשאל ג"כ באיזה שעה מחלקי הסכמה לאחר חצות וזהו יותר טוב בחקירה משנשאל על כל היום באיזה חלק הסכמה רק יותר טוב להקטין חלקים דהיינו ראשון בין חלק קודם חצות לחלק אחר חצות ואחר כך בחלק הקטן ההוא כמה שעות בו כי כפי יותר קטנות הענין וחלקים יתמעט הטעות ואם תשאל על כמה שעה מכל היום יותר יקרה הטעות משתשאל על חלק ממנו דהיינו בכמה בשעה בחלק חצי היום ולכך יש כאן שני חקירות וכמו דשאלינן באיזה יום מהשבת ואחר כך באיזה שעה ולא אמרינן דבכל השבת יש קס"ח שעות נשאל באיזה שעה מן קס"ח שעות נעשה אלא דזה אינו כי ראשון נשאל בחלק הטבעי ואחר כך בשעות בו וכן הוא בחלק הטבעי בין קודם ללאחר חצות כמו בין יום לחבירו וזהו ברור ולכך משני הגמרא דהא מטעי קטעו ובשלמא בטעות התורה דהיינו קודם חצות ולאחר חצות שפיר אמרה תורה וחקרת היטב וא"צ ליתן לזוממים טעות' כי הוא שיעור מוגבל כאמרם כאן חמה במזרח וכאן החמה במערב וישנו במציאות שיחול הזמה מבלי נתינת טעות ומה שאמרו חכמים יהיבי' ליה טעות' מתחיל' א' עד ה' עדיין לא הגענו לחקירה של תורה דהחקירה הוא כל חצי היום בחקירה א' ואף הזוממים אמרו עליו עמנו הייתם. והחקירה של תורה הוא מוגבל וא"צ למיהב כל טעות' אבל אם נאמר דגם זה מתורה לחקור על חלקי שעה טבעים באיזה חלק מחצי היום כנ"ל וזהו בכמה בשעה בזו לעולם צריך למיהב כל טעות' ולא יש במציאות שאין בו חשש איחור והקדם ואין זה מכוונת התורה שכתבה וחקרת היטב נכון הדבר כמש"ל ולכך אינו במציאות והוא אמת לאמיתו וה' האיר עיני בהבנת דברי הגמרא במה שנלאה המהרש"א למצוא התרתו. ואחרי שבררנו כן חזרנו להנ"ל כי מכאן ראיה ברורה שלא כדברי המהרש"א דאפילו בשנים המכוונים עדותם יכולים לומר אחר כך בבא עדים להזימן טעינו כפי הטעות המצוי וצריך הזוממים ליתן להם כל טעות' כהנ"ל וכן מוכח מהתו' ב"מ דף ע"ב ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה וכו' הא עדים פסולים דהקדימו בשקר ותי' כגון דאמרו דטעו בין מלא לחסר ולא מפסלי ועיין לקמן בסי' מ"ג בש"ך שהאריך דבכה"ג אפילו כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אינם נאמנים טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותו לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זה אין בו ממש כלל ומה שדייק מהרש"א מתו' דהקשו למה צורך לחקיר' באיזה יום וכו' ולא תי' כדי שלא יאמרו טעינו בקביעי דירחי לא הבנתי דבריו דהא התו' סבירא להו להדיא בקושי' דכיון דכבר אמרו בכמה בחודש מה שיוסיפו לומר באיזה יום ה"ל בגדר כיון שהגיד וכו' ואם כן אם לפי דבריהם באמרם בכמה בחודש ויבואו מזימים אין עדותם בטילה די"ל טעינו וכו' רק ע"י מה שאמרו אחר כך בכמה בשבת בזו חל הזמה לבטל העדות ואף הם אינם נאמנים להוסיף דבר לבטל העדות וכיון שהגיד כו' קרינ' בי' והגדה זו אינו מעלה ומוריד כלל לגרום ביטול לעדותו הגע עצמך עדים שהעידו בב"ד ולפי עדותם לא יחול בו הכחשה והזמה ולאחר שנגמר עדותן באי' להוסיף דבר שיחול בו הכחשה והזמה וכי יש ממש בדבריהם לגרום ביטול לעדות הא כיון שהגיד כו' ומה שאומרין אחר כך כלא יחשב וכאילו אומר חוץ לב"ד שלא בגדר עדות כלל ואף זה כמוהו דמה יתן ויוסיף אמירת השבוע לבטל עדות ובפרט באמירה זו דאין להם לומר יום אחר דלא היו שומעין להם כמ"ש התו' ואם כן תו אין באמירה זו ממש דהא הם מוכרחים לומר יום שיכוון לימי חודש ואם יאמרו יום אחר אין שומעין להם ואם כן אף לבטל העדות בהזמה אין שומעין להם דהוי כמו חזרה ומעולם לא שמענו בעדות דאם יאמרו דבר אחר דאין נאמנים ויהיו נאמנים לבטל העדות ולכך תי' התו' בסותרים דבריהם ועי"כ מהדרינן לומר דטועים כמש"ל וזה ברור ומדויק בדברי התו' ולק"מ. והנה עוד עלינו חקירה בדיני עדות דאם הכחישו עצמן בשעות עדותן בטלה כמו ביום כמבואר במשנה אם כן חובה עלינו לחקור כמה שעות ביום אדם טועה ואם תלינן הטעות בשנים למען ברר הדברים להלכה. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות א' אומר בשני שעות וא' אומר בשלשה עדותן קיימת שאדם טועה שעה אחת וכבר תמהו עליו דהא רבא אמר אליב' דר"מ דפסק הרמב"ם כוותי' אדם טועה ב' שעות חסר משהו כי זה שאמר בשני שעות כוונתו לתחילת שעה שניה וזה שאמר בג' כוונתו לסוף ג' ע"ש וביותר קשה כי בהלכות חמץ נתן הרמב"ם הטעם דלכך תולין כל חמש ולפי מ"ש בתשוב' שלו ע"ש בכ"מ דכך היה סובב עיקר כוונתו חשש פן יטעה בין חמש לשבע הרי דסבירא ליה דאדם טועה ב' שעות וכאן בהל' עדות כתב שעה אחת ומה שנראה לי בישובו ודאי אם נודה לסברת מהר"י בי רב בתשובת מהרלב"ח דחושב במ"ש התו' דלא אמרינן טעות בשנים אפילו בשנים אומרים כאחד מ"מ לא שייך בהו טעות דהכזב לא יפול בו הסכמה ויותר יש לומר הטעות בב' אם אין מסכימים כאחד כגון שזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא כיון שאין בו הסכמה הרי הדבר עלול לטעות ע"ש. ואם נימא כן יש ליישב דברי הרמב"ם כך דודאי מהר"י הנ"ל הרגיש בעצמו דאם לא אמרינן הטעות בשנים איך חששו בחמץ לטעות מה שהוא נמסר לאלפים ורבבות ומ"ש הוא דחמץ לכל מסור כבר השיג עליו מהרלב"ח ע"ש. אמנם לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה למס' פסחים דשעה ששית אסור מדרבנן ושעה חמשי' אסור לר' יהודה משום יום מעונן גזירה שיטעה בשעה אחת ולא הזכיר כלל בגוף שעה של ששי' שהוא אסור מפני טעות וצ"ל דסבירא ליה טעות בשש הוא הטעות היותר מצוי מטעות בכל השעות ואפילו נימא אין אדם טועה ולא כלום מ"מ בשעה שש דהחמה במקצוע בקל יפול בו הטעות בחשבו כי כבר נטו צללי ערב ולכך החליט הרמב"ם דשש ודאי אסור מבלי זכר דאדם טועה דשעה זו ודאי מצוי יותר לטעות מן כל השעות וא"כ ל"ק דאף דבעלמא לא אמרינן הטעות בשנים הכא בשעה שית אמרינן כי נטיית השמש גורם הטעות כמ"ש אך זה הוא על שעה שש אבל לר"י דאמר תולין כל חמש משום טעות שני שעות מוכח דאמרינן טעות בשנים ואם כן אף לר"מ אמרינן דבזהו לא יחלקו ר"מ ור"י ולפ"ז א"ש דרבא דאמר לר"מ אדם טועה ב' שעות הוא להס"ד דסבירא ליה לרבא דלכך לר"י תולין כל חמש לא משום טעות רק כדי ללקוט עצים ואם כן לא אמרינן הטעות בשנים ומשש ל"ק כמ"ש דבקרניית' קאי אם כן ל"ל כקושי' התו' דלמא לר"מ אינו טועה יותר משעה ומעשה שהיה בתחילת שלש וזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא דהא לא אמרינן טעות בשנים כמ"ש התו' אבל למסקנא דהדר רבא וקאמר אלא וכו' דאף בשעה ה' דתולין לר"י הוא מחמת טעות ולא קשה שבע חמה במערב וכו' דחששו ליום מעונן ואם כן מוכח דאמרינן הטעות בשנים אם כן מהכ"ת להרבות בטעות ואמרינן באמת כקושי' התו' דהמעשה היה בתחילה ג' וזה טעה שעה מלקמי' וזה מלאחריה וכן לר' יהודה מעשה שהיה בפלגא דארבעה וזה טעה שעה ומחצה לקמי' וזה לאחריו ולכך אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטל' שבחמש חמה במזרח וכו' ולא בדקינן אם היה אז יום מעונן או שנודע לנו שהיה יום ההוא יום מעונן שעדותן קיימת כדאמרינן הכא אלא דביום מעונן אף המה לא יאמרו בחמש ובשבע כי מניין יהיו יודעים להבחין ולשער חלקי השעות כי בזמן ההוא לא היה המעשה תחבול' בני אדם במראה אופנים וכלי' מכלי' שונים לדעת חלקי השעות כאשר ממש עוד היום בכל ארצו' המזרח לא שכיח כלל כלים דהמה רק מבחינים בשיעור חלקי שעות כפי זריחת השמש מעל האופן עד הגיע לקו חצי יום וזהו יחלקו לחלקים ששה ובהם ענין השיעור הנ"ל והגבלה ואם יהיה יום מעונן מי חכם ויבין את זאת לשער חלקי השעה בכוון ומכוסה פני השמש ואם כן אין כאן חמש ושבע כלל וביום מעונן בלי ספק שיאמרו על החקירה באיזה שעה א"י ולכך לא נאמר שם ביום מעונן כי אינו ממש במציאות שיאמרו שיעור והגבלת שעה בו ביום ואם כן לפ"ז א"ש דאף דלר"י אדם טועה רק בשעה ומחצה מ"מ ביום המעונן אין כאן הבחנה בעלמא לומר בדקדוק שעה שתים או שעה ומחצה ולכך תולין כל חמש ולזה פריך הגמרא אי הכי בארבע נמי כיון דאין כאן הבחנה וגבול ביום ההוא אשר כסו פני העבים את השמש א"כ בארבע נמי ומשני הגמרא ד' זמן סעודה לכל וא"ש דהשתא קי"ל דטעות בשנים אמרינן לר"מ דאינו טועה רק בשעה א' ובחמץ הואיל והוא יום מעונן חששו לשתי שעות וביותר והן הן דברי הרמב"ם דגבי עדות כתב הרמב"ם דטועה רק בשעה ובחמץ כתב דטועה בשני שעות. אך תי' זה דחוק חדא דעדיין מנ"ל דאמרינן הטעות בשנים ודלמא ביום מעונן שאני דהטעות מצוי ותלינן הטעות בכל אדם משא"כ כשאינו יום מעונן דניכר לכל במהלך וזריחת השמש שיעור היום אפשר דלא טעו שנים כמ"ש כי הכזב לא יפול בו הסכמ' אלא אף דנסבול זה הדוחק מ"מ מעיקרא דדינא פירכא כי לא נראה דברי מהר"י בי רב ודברי מהרלב"ח נכונים וכ"כ מהרדב"ז כי לומר זה טועה מלקמי' וזה טועה לבתרי' לא אמרינן כי אם זה טועה לאחר היה בלי ספק הסיבה לרב זהירת היום עד שנראה כאילו כבר בעצם היום וכן להיפוך כשזה מקדים ע"כ הסיבה משום עכירת היום ואפילת האויר שחשב עודנו לא עלה השמש בגבורתו ואיך יתקיימו שני הסיבות כאחד שזה מקדים וזה מאחר אבל שיסיכמו שניהם בטעות אחד הוא אפשרי שהסיבה הגורם לזה גורם לזה. לכן נראה לומר דצריכין להבין במ"ש התו' בשית יומא בקרנייתא קאי א"כ למה תנן אחד אומר בחמש ואחד אומ' בשבע דעדותן בטלה נימא דהמעשה היה בשית וזה טעה בשעה א' לקמי' וזה לבתרי' וכתבו דאי אמרינן דלא אמרו הטעות בשנים לק"מ ויש להבין מה קושי' דלמא אע"ג דבשית יומא בקרניית' מ"מ לאו רובא דאינשי טעו רק יש טועים ויש אינו טועים ולא אזל בתר רובא וא"כ בשלמא בחמץ דהוא ספק איסור הואיל ומחצה ומחצה דטעו ולא טעו וספק שקול וספק של תורה להחמיר דהא שבע אסור מן התורה משא"כ בעדות דמספיקא לא קטלינן נפש' רק הטעם משום דרוב טעו כדאמרינן בגמרא דסנהדרין אבל בשבע וחמש כיון דכאן חמה במזרח וכאן במערב משום דקאי בי קרניית' לאו רובא קא טעו ומספיקא לא קטלינן ולכך מחזיקינן כעדות מוכחשת ועדותן בטילה כקושי' הגמרא בפ' בן סורר אך באמת אין התלונות הקושי' על התו' רק על הגמרא דפריך לר"מ דסבירא ליה בעדות אין אדם טועה ולא כלום וכו' או חצי שעה ניכול עד סוף או פלגא דשית וכו' וקשה ג"כ כמ"ש דילמא הא דסבירא ליה לר"מ דאין טועה יותר מחצי שעה היינו רובא דאינשי לא טעו ביותר אבל יש בני אדם שטועין ביותר ולכך בעדים דבעינן רובא דמספיק' לא קטלינן אין אדם טועה רק חצי שעה ויותר מזה עדותן בטילה דליכא רוב הטועים משא"כ בחמץ אף דהוא יותר מחצי שעה מ"מ איכא דטעו ואיכא דלא טעו וספק איסור לחומרא ולכאורה אין מקום לקושי' הגמרא וצ"ל דהא דפריך שם בגמרא בסנהדרין ודייקינן דצ"ל דרוב טעו היינו למסקנא דקי"ל כרבא דפריך איך דייקינן בהך סהדא וכו' ונקטול מספיקא וכו' אבל אביי דסבירא ליה מ"ד שלש פי' בתחלת שלש ומ"ד בשתים בסוף שתים ש"מ דסבירא ליה דאף מספיקא קטלינן נפש' כל כמה דנוכל ליישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשים אמרינן דאל"כ קושי' רבא במקומו מי ירד לסוף דעת העדים דלכך נתכוונו ולפ"ז לאביי שפיר פריך הגמרא אי ס"ד דהות ספק אי טעו או לא טעו אף בעדות הוה אמרי' מספיק' דלא טעו ליישב דבריה' לבל יהיו מכחישים זא"ז וע"כ דרובא לא טעו אם כן קשה בחמץ נמי ואם כן אף קושי' התו' שפיר ולפ"ז הני מילי לאביי אבל לרבא דסבירא ליה מספיקא לא קטלינן ולא מיישבין דברי העדים שפיר י"ל כמש"ל דשית יומא בקרניית' והוא דבר ספק שקול ולכך בחמץ אסור ובעדות עדותן בטילה וי"ל כמ"ש וא"צ לתי' התו' דלא אמרינן הטעות בשניהם אך זהו בספק איסור אכילה דאיכא ספק של תורה אבל בספק שריפת חמץ כדאמר רבא דנתנו חכמים שעה ללקט עצים כיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן אין כאן איסור תורה דבביטול בעלמא סגי רק מצות ביעור דרבנן כנודע בפוסקים ואם כן אילו יש כאן ספק א"צ להחמיר מחמת שריפה דרבנן ואם כן מ"נ בטעות לו יהיה דטעה ואם יגיע שית ילקט עצים וישרוף בסופו ואי דשית יומא בי קרניית' ויטעה וישרוף בסוף שבע תמור דחשב דהוא בסוף שית מה בכך עכ"פ אין כאן רק חשש ביטול מצוה דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא ועכצ"ל דרוב טעו ואם כן אף בדרבנן צריך להחמיר כיון דהוא רוב דטעו ואם כן קשה למה א' אומר בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטלה דלמא הוי בשית כקושי' התו' ושית יומא בקרניית' רובא טעו וצ"ל דטעות בשניהם לא אמרינן וזהו הכל להס"ד דרבא דסבירא ליה דנתנו חכמים ז"ל שיעור שעה ללקוט עצים ואזיל רבא לטעמי' ולכך סבירא ליה לר"מ אדם טועה ב' שעות אבל למסקנא דהדר רבא מהך תי' דנתנו חז"ל שיעור ללקוט עצים רק סבירא ליה משום יום המעונן וא"כ תו אין צ"ל דלא אמרינן הטעות בשנים רק י"ל כמ"ש דשית יומא בקרניית' איכא דטעו ואיכא דלא טעו ולכך גבי עדות בעינן רובא ואם כן מהכ"ת להרבות בטעות אמרינן לר"מ אדם טועה שעה והאי שעה מלקמי' והאי שעה אבתרי' כהנ"ל וכן לר"י כנ"ל שעה ופלגא זה שעה ופלגא מלקמי' וזה שעה ופלגא מבתרי' והא דלר"י תולין כל חמש ולא אוכלין עד פלגא דחמש הוא הטעם דיום המעונן חיישינן טפי כמש"ל בראי' מן המשנה ובררתי הדברים בישוב הרמב"ם לשיטת מהר"י בי רב ולכך אמר רבא אלא וכו' דהדר בי' מכל הנ"ל וסבירא ליה דאינו טועה רק לר"מ שעה ולר"י שעה ופלגא ולכך פריך הגמ' אי הכי דחוששין ליום המעונן בד' נמי וכו' כהנ"ל וא"ש ודברי הרמב"ם נכונים כמש"ל דתלינן הטעות בשנים ובחמץ דיום מעונן חוששים לשני שעות כהנ"ל וא"ש ודוק. היוצא מזה מכל הנ"ל דאם אחד אומר תחילת שעה שני' ושני אומרי בסוף שעה שלישית מהני עדותן דאמרינן דעובדא היה באמצע דהיינו בתחילת שעה שלישית וזה טעה מלקמי' וזה מבתרי' ואם כן לדינא אין נ"מ בין דעת התו' ובין דעת הרמב"ם כלל דמ"ש אי אמרינן אדם טועה ב' שעות ולא אמרינן הטעות בשנים או אמרינן אדם טועה שעה א' ולעומת זה אמרינן הטעות בשנים ואם כן לדינא לא נ"מ כלל בשום אופן אך לפי מ"ש כשמביא הלוה עדי פרעון ואחד אומר בשלש פרע וא' אומר בחמש מצטרפין דכל קושי' הכא איך דייקינן בהך סהדא וכו' ומספיקא לא קטלינן וכן לא מוציאין ממון בספק אבל להחזיק אמרינן מ"ד שלש כוונתו לסוף שלש ומ"ד חמש כוונתו לתחלת חמש והן רק טעות שעה א' ואפילו אחד אומר בשתים וא' אומר בחמש יש להכשיר לעדי פרעון אם אנו אומרים כך כוונתם אם כן אין כאן טעות רק ב' שעות והן לדעת התו' דטועים ב' שעות והן לדעת הרמב"ם י"ל דעובדא דפרעון היה בתחילת ארבע והטעות הוא בשנים ואם כן הממע"ה וכן א' אומר בחמש וא' אומר בשבע לדעת הרמב"ם דהטעות בשניהם ואולי היה המעשה בשש והוא בקרניית' והוי ספק והממע"ה וזה ברור לדינא אף שלא מצאתי במחברים כי לא דברו בו כל הצורך להיותו בלתי מצוי דאין דו"ח בד"מ: