אורים ותומים, תומים · סימן ל׳, י״ב

כשתבעו שני מנים עיי' סמ"ע ס"ק כ"א דאם הודאה היה קודם להלואה א"צ לתבוע שני מני' די"ל דהודה לו קודם שהיה מלוה לו ואח"כ הלוה לו ודייק כן מדברי הרא"ש והנ"י ע"ש. ונראה ראי' לדבריהם מגמ' דפריך לרב מ"ש הלואה אחר הלואה דלא מצטרפי דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא ומשני בדוחק כגון דסמיך סהד' קמא לסהדי בתרא וקשה מנלן דרב בעי שיעידו דוקא אחד מנה דלמא מודה רב דמהני צירוף אפילו מעידים אתרי מנה רק רב מיירי דהתובע לא תבעו אלא חד מנה ולכך בהלואה אחר הלואה אין מצטרפין דהא הוא המלוה מכחיש לחד כמ"ש הש"ע משא"כ בהודאה אחר הודאה דאין כאן הכחשת התובע אלא ודאי סברא הנ"ל אמת וא"כ קשה למה אמר רב הלואה אחר הודאה פסול הא ג"כ אין כאן הכחשת תובע די"ל דעל מה שילוה לו אח"כ הודה לו כנ"ל ובהכי ניחא דפריך מ"ש הלואה אחר הלואה ומ"ש הודאה אחר הודאה דמה קושי' כי אמר רב כשהוא ודאי מנה מיוחדת אבל בהודאה אחר הודאה דא"ל חד מנה הוא מספיקא לא אמר רב דהא מהך דייק הרמב"י דסתמא דנין כמכחישין מהך קושי' הגמ' כהנ"ל ומנ"ל להגמ' להקשות ודוחק דזהו הכלל נודע כבר להגמ' דסתמא דנין להקל והממע"ה אבל לפמ"ש ניחא דאם בספק סבירא ליה לרב דמחזיקינן בחד מנה הלואה אחר הודאה נמי ולכך משני הגמ' דסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא וכו' וזהו אינו במציאות בהודאה קודם הלואה דמנא ידע סהדא קמא שיהיה מלוה לו אחר כך ושהיא היא הלואה שהודה עלי' מקדם ואי דלבתר הלואה אמר לו שהיא שהודה לו מקדם א"כ דל הודאה ראשונה מזה הודאה בתרייתא עיקר וה"ל הודאה אחר הלואה ואין כאן במציאות כלל לומר שהיה הודאה קודם הלואה (ולא דמי לקושית הגמ' היינו הודאה אחר הלואה דשם הקושיא תרתי ל"ל משא"כ כפי מ"ש אינו במציאת כלל דהודאה קמייתא אינו מעלה ומוריד כלל והעיקר הודאה בתרייתא והוא הודאה אחר הלואה) אך עם כל זה נראה לדינא בהא בהלואה אחר הודאה כדעת הטור דבעי אפילו בהודאה אחר הודאה תבעו שניהם ועל כל פנים הלכה כדבריו בהלואה אחר הודאה דהא קשה דבגמ' פריך לרב הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמודה בהך לא מודה בהך הרי דמספק לא אמרינן דיהיה חד מנה ויצטרך לשלם ובזו קי"ל כרב כקושי' הגמ' דמה דלא קי"ל כרב היינו משום דקי"ל דמצטרפי' אפי' בשני מנים אבל הך קי"ל דמספיקא דנין להקל ומזו יליף הרמב"ן הנ"ל דסתמא דנין כמכחישין להקל מהך דהודאה אחר הודאה כנ"ל וא"כ כשהוא אין תובע אלא אחד למה נאמר דיש כאן מנה אחת שהודה וחזר והודה נימא כקושי' הגמ' דלמא מנה דהודה לזה לא הודה לזה והרי תובע לא תבע אלא א' ואין כאן צירוף דהוא מכחיש לע"א ואפשר לפי מש"ל בשם הט"ז י"ל ג"כ כאן דהואיל ותובע לא תבע אלא אחד ואם נימא דהוא שני הודא' א' מעיד בשקר א"כ לא דנין כמכחישין אבל כבר בררתי לעיל כדעת הסמ"ע ובפרט כאן מוכרחים אנו לומר להרמב"ן דדייק מהך דאמרינן הודאה אחר הודאה אין מצטרפין לרב דאמנה קמודה להאי לא מודה להאי דמספק דנין להקל וקשה מה ראי' שם אין כאן ספק דהא התובע תובע שניהם מנה שהודה בפני זה ומנה שהודה בפני זה והרי לדברי התובע שני מני' ושני הודא' ואיך יצרפו לרב הא הודאת בע"ד לחובתו כק' עדים שהם שני מנים בשני הודאות ולא מצטרפי לרב ול"ל דא"כ יש לתובע מגו על מנה אחד דמצי לומר שני הודאות מנה א' הם דה"ל מגו להוציא וגם רוצה לתבוע יותר כמש"ל בדיני מגו ע"ש אלא צ"ל דרב סתמא קאמר ומנ"ל לגמ' להקשות דלמא מיירי דלא תבעו רק חד מנה א"ו דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואין להוציא ממון בספק והוא הדין כדברי הטור דאפילו בהודאה אחר הודאה בעינן תביעת שני' ולדעת החולקי' צ"ל דאינו מצוי לומר הוא תובע רק מנה אחת והוא הודה וחזר והודה דנימא שיהיה על שתי הלואות ותלינן דוקא בדבר המצוי תמיד והוא מצוי שיודה על מנה אחת פעמים הרבה בהזדמן ומה שדקדקנו מדברי הרמב"ן צ"ל דדייק מה פריך הגמ' דילמא מילתא דרב איירי דהתובע אין טוען כלל רק תבעו עפ"י עדים והוא א"י כלל כי כך משמע לישנא דרב מדלא נקט בלשונו כלל אמירת התובע ש"מ דאיירי דלא תבעו רק עפ"י עדים הללו אבל בתבעו רק א' תלינן בדבר המצוי וא"כ הוא כל איש נבוב ילבב דהך בשקדמה הודאה להלואה דנימא דהודה לו על מה שילוהו הוא דוחק גדול ואינו מצוי כלל ולא שכיח אפילו לפרקים ממש וא"כ ה"ל במקומו דאין להוציא מספק בתבעו רק חד דאמרי' שני מנים הם והוא התובע מכחיש לחד והלכה כדברי הטור והממע"ה וכתב הסמ"ע בשם הד"מ ומהרי"ק ע"א וע"א מכחישו אם יכול להתברר ע"א נאמן עכ"ל ופירושו של סמ"ע זה אין לו שורש ועיקר והנכון כמ"ש הש"ך דע"א אומר בעל מום הוא והשני מכחישו אותו עד שאמר בעל מום הוא נאמן דהרי הוא אומר פשוט בגדיך ואראה לך המום ואם הוא אין רוצה הראשון נאמן וכן הוא להדיא בגמ' דקדושין דף ס"ו ע"ש. והש"ך ביקש לדחות דין זה כי לא נאמר דין זה אלא לענין איסור דע"א נאמן באיסורין אבל לא בממון ולכך השמיטו הפוסקים ואין דבריו מובנים לי דודאי אי אמרינן דבשביל הך סברא שלח ואחוי יהיה אותו עד נאמן כבי תרי להוציא ממון בזו ודאי צדקו דבריו דאם נאמן באיסורין במקום שע"א נאמן לא נאמין אותו כבי תרי להוציא ע"פ ממון אבל שגם לענין ממון יהיה כע"א לחייב שבועה ואעפ"י שעד א' מכחישו מ"מ הואיל והוא טוען פשוט בגדיך והוא אין רוצה דברי העד השני כמאן דליתא והרי כאן ע"א לחייב שבועה לא ידעתי חילוק בין ממון לענין איסור דכמו דע"א נאמן באיסורין כן נאמן בממון לחייב שבועה דמ"ש לחלק ולכן אם ע"א אומר גדול הוא וע"א מכחישו והוא או' הניח לבדוק ויראו בך סימנים העד א' נאמן וזוקק לשבועה וכדומה נ"מ טובי לענין קנין עבד במומי. איברא דלכאורה יש לפקפק דהא שם בגמ' דייק רבא מהך ברייתא דקתני בעל מום פוסלו ביחיד ובן גרושה וחלוצה פוסלו בשנים דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו שתק דהאי בעל מום ביחיד היכי דמי אי דמכחיש ליה מי מהימן אלא דשתיק ומ"מ קתני בן גרושה פוסלו בשנים ודחי אביי לעולם דמכחיש לי' ובעל מום מהימן דקאמר שלח ואחוי. וא"כ לרבא דדייק מהך בריית' בדבר שבערוה אפילו בשתק אין נאמן ש"מ דלא ס"ל סברת אביי דאל"כ מנלן להוכיח דינו וא"כ לדידן דקי"ל כרבא לגבי אביי ליתא להך סברא שלח ואחוי וזו הטעם שהשמיטו הפוסקים כי אפשר דס"ל כמ"ש דרבא ואביי מחולקי' בהך סברא והלכה כרבא. וצ"ל לתו' ומהרי"ק דהעתיקו הך דינא דס"ל ודאי בסברא זו לא יחלקו אביי ורבא כלל רק רבא ס"ל דברייתא לא איירי בבעל מום כזה שאפשר להראות דא"כ איך קאמר בברייתא בעל מום פוסלו בעד א' הך פיסול אינו משום לתא דע"א כלל רק הואיל ועומד להתברר ולא תליא כלל בפיסול דע"א אלא ודאי דאיירי בעל מום שאינו עומד להתברר בקל והיינו נכפה לזמני' מתחלפי' עתים חלים עתי' חולה והרי הוא בעל מום להקרבה כמבואר במשנה בכורות והרמב"ם בהל' ביאת מקדש ע"ש ואחד אומר ידעתיו וראיתיו היותו בעל נכפה והוא שותק והיינו פוסלו ע"י ע"א ולא שייך שלח ואחוי כי מי יודע הזמן ואימת יקרה לו החולשה הנ"ל. ואביי דחק ומוקי לי' במום פשוט שיכול להתברר אבל לדינא לא פליגי ומזה ג"כ ראיה קצת דלא כש"ך שביקש לתלות הדבר הואיל וע"א נאמן באיסורין דא"כ אין כאן דיוק לרבא דאיירי בכה"ג ואי דתלה פוסלו בע"א דהיא היא הואיל ופוסלו בע"א אמרינן דמחויב לברר ר"ו דלא תלי' בזה: