אורים ותומים, תומים · סימן ל׳, י׳

וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהממע"ה דין זה צריך ביאור קצת ומוכרח אני להאריך בו במקצת כי דברים אלו כתבו הרמב"ן הביאו בעה"ת שטר ס"ו חלק ב' ויליף לה מהא דפרכינן בז"ב לרב דסבירא ליה הלואה אחר הלואה אינו מצטרף משום דמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה מה קושי' בשלמא בהלואה אחר הלואה א"א לומר דמעידים לחד הלואה משא"כ בהודאה אחר הודאה הא י"ל דמעידים בחד מנה שהודה וחזר והודה אלא ש"מ לבטולי סהדותא מהדרינן לכן הדין הממע"ה ע"ש ומזו נראה בבירור אילו עדים אלו העידו על פרעון שנים אומרים בא' בניסן פרע ת' ושנים אומרים סתם פרע ת"ק אמרינן דאין כאן הכחשה ואלו שהעידו סתם כוונו ליום אחר והרי נפרע המלוה תת"ק זהובים וזה פשוט וברור דכל טעמו משום הממע"ה ומדין זה יליף הסמ"ע באחד אומר חבית של יין ואחד אומר של שמן אף שלא אמר לא כי רק סתם אמרינן דאהך חבית מסהיד ומכחיש להו דדנין בסתם כמוכחשין להקל ע"ש סק"ח והרב הט"ז השיג עליו דהא דברי הש"ע נראי' לכאורה כסותרים זא"ז דבסי' כ"ט ס"א כתב הש"ע והן דברי הר"ן כל שאנו יכולים לכוון דברי העד שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו ליישב ולכוון דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי ב' עדים הנראים מכחישי' זא"ז כדי שתהיה עדותן מכוונת וכ"כ הרמ"א סי' זה ס"ב כ"מ שנוכל לישב דברי העדים שלא יהיו מכחישין זא"ז מיישבי' וכאן כתב דבסתמא דנין כמכחישין ולא מיישבי' דהממע"ה ותי' הט"ז דוקא בהך הודאה אחר הודאה ודכוותי' לא אמרינן דהכל חד מנה דאף אם הם שני מנים אין כאן שום חשש פיסול לעדים ומה נ"מ להו אם היה מנה א' או שתים ולכך אמרינן ב' מנים היה והממע"ה וכן בעובד' דרמב"ן שנים אומרים ת' ושנים אומרים ת"ק אף דנימא שהם מכחיש' זה את זה מ"מ כולם כשרים דהא הכחישו זה את זה בבדיקות ובבדיקות לא נפסלו העדים ולכן דנין כמכחישים אבל במכחישין זא"ז בחקירות זה אומר בב' בחודש וזה או' בג' דיש כאן פיסול לעדים אילו לא מיישבים דבריהם טרחינן לישב דבריהם כדי שלא להוציאן מחזקת כשרות. ואם כן ליתא לדינו של סמ"ע גבי חבית יין ושמן דהוי הכחשה בדרישות בזו לא דנין סתם כמכחישי' ולכאורה הטיב אשר דיבר. אך קשה לי איך מביא הר"ן בתשובה הנ"ל ראי' דמיישב דברי העד שלא יסתרו דבריו זא"ז כמו דמיישבי' דברי שני עדים כהנ"ל דמה ראי' יש בשלמא בשני עדים אם נחשב לסתירה אחד מהן משקר והרי הוא ספק פסול אבל בעד שהגיד ורוצה לחזור אף דנימא דיש סתירה לדבריו הראשוני' אין לו שום חשש פיסול רק דאין שומעין לדבריו האחרונים דכיון שהגיד וכו' אבל לית כאן חשש פסול והוצאות מחזקת כשרות כלל ועוד כפי מש"ל בסי' כ"ט וכן אכתוב עוד לקמן בהבנת תשובת הרא"ש דלפי דקי"ל קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכול העד לחזור אפילו לאחר כ"ד ודלא כתו' בפסחים וסנהדרין אם כן באומר בשני בחודש וא' אומר בג' בחודש ואחר כך אומר באיזה יום בשבת ובזו כוונו עדותן ששנים אומרים בשוה יום מימי השבת אם כן הרי חוזרים ממה שאמרו בימי חודש כי כוונו לימי השבוע והוי תוך זמן חקירה ויכול לחזור רק הואיל מ"מ לא כוונו לחודש בצרי להו ז' חקירות דהוא ד"ת דצריך לומר על כולם והרי זה גרוע שאילו אמרו א"י על יום החודש דפסול דבעינן ז' חקירות וכמש"ל ועיין מה ש"ל בישוב דברי הרא"ש אבל עכ"פ העדים בעצמן לא נפסלו בזו כיון שחוזרים ואומרים ביום שבת בשוה ואם כן לשיטת הט"ז קשה עדיין למה מיישבי' דברי העדים באומרם א' בשני בחודש וא' בג' ואמרינן דטעו בעבור' דירחי ולא דנין כמכחישין ומ"מ לא שייך פיסול בגוף העדים כיון שחזרו ואמרו יום השבת בשוה הרי חזרו תוך זמן שיכולים לחזור והעדות יפסול דבצרי להו חקירות כמש"ל והקושי' במקומו ובזו הסברא י"ל הא דדייק בפ' בן סורר דאזלי בתר רובא מהך דשנים ושלשה בחודש ולא מהך דשנים ושלשה שעות דשם י"ל לא מטעם מדאזלינן בת"ר רק להחזיק העדים בכשרות כמ"ש בט"ז אמרי' אפילו ליכא רובא ולכך דייק מהך דשנים בחודש בזו לא מיפסלי עדים דהדרי בכמה בשבת וק"ל. איברא בגוף הדין של הר"ן שהחליט ליישב דברי העדים יש לפלפל מהא דאמרינן בפסחים דף י"ב דפריך רבא לאביי דאמר מאן דאמר שלשה בסוף שלשה ומ"ד ארבעה תחילת ד' איך דייקינן בהך סהדא למקטול נפש נימא איפכא מ"ד שלשה תחילת שלשה ומ"ד ארבעה סוף ארבעה והוי עדות מוכחשת וכן הקשו התו' שם גבי אחד אומר בשנים וכו' וכן בגמרא דסנהדרין דף ס"ט הוכיח הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מדתלינן דאמרו דטעו בעיבורו של חודש והתורה אמרה ושפטו העדה וכו' אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא והרי בדברים אלו נפסלים העדים ואחד מהן משקר ומכל מקום אמרינן איך דייקינן בהך סהדא ולא אמרינן אוקמינן בחזקת כשרים ואיך כתב הר"ן דמיישבים דברי העדים שלא יהיה נראה כמכחישין ואעפ"י שכפי הנראה מדברי התו' בפסחים דף י"ב וסנהדרין פרק היו בודקין פירושו של הדברים איך דייקינן בהך סהדא כו' הקושי' דראוי לב"ד לחקור ולשאול לעדים לעמוד על כוונתם ולידע בבירור מה כוונתם אי לתחילת השעה או לבסוף שעה ולא לקטול מסתמא נפש' מכל מקום באמת משמע לר"מ א' אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ולא מיישבים דבריהם זה כיון לסוף שלשה וזה לתחילת חמשה ואם כן אין כאן הכחשה דשיעור הזה אדם טועה לר"מ אלא ודאי דלא מיישבים ודנין בסתם כמכחישין וגם בהך דפרק בן סורר ומורה דאמרי' איך דייקינן בהני סהדי וקטלינן מספיקא אין פי' דשיילינן ליה דא"כ לא הוי משני מידי רק הפי' איך מישבין דבריהם מספיקא ולא אמרינן מספק המה כמוכחשין ול"ל דוקא בדיני נפשות אמרינן כן דכתיב ושפטו העדה וכו' ולא משגיחין בהכשר עדים וכדומה אבל בד"מ מקיימינן דברי העדים דהא דכל הראי' הר"ן בתשובה סי' ל"ד שממנו מקור הדין שמיישבין דברי עדים יליף מהך דשני בחודש וג' בחודש דאמרינן דטעו בעבור' דירחא וזהו אפי' בד"נ ועוד לפ"ז בדיני ממונות אם אחד אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת כי נימא הך דאמר בשלשה סוף שלשה והך דאמר חמשה היינו תחילת חמשה ויש לנו לישב דברי העדים בחקירות שלא יהיו נפסלים כדעת הט"ז ולא נמצא בשום מחבר שיכשיר ויחלק בטעות שעות בין ד"מ לד"נ וכן הרמב"ם בהל' עדות העתיקו סתם בלי הבדל ובפרט לפי מש"ל דיכול לחזור תוך כ"ד וכ"ז שלא נחקרה עדותן אם כן ע"כ הפי' בגמרא ואילו דייקינן לא שהיה הב"ד חוקרין כדמשמע בתו' שם ד"ה זה ידע וכו' רק הכוונה דה"ל לומר שכך כוונתם ומכחישים זה את זה וכמ"ש רש"י שם ולא שיהיה חובה על ב"ד לחקור דאילו פי' שיהיה הב"ד חוקרים קושי' התו' במקומו אף בא' אומר בב' וא' אומר בג' בחודש אף דרוב טועים בקביע' החודש עלינו לשאול ולברר האמת ול"ל כתי' התו' דרואי' שהם מכוונים יום השבת אם כן מנ"ל למילף דאזלו בתר רובא ותי' התו' דה"ל חוזר ומגיד ליתא כמ"ש דהא לא נגמר החקירה עדיין ועכצ"ל דהוכחת הגמרא באמרו ראשון בכמה בשבת ואחר כך בכמה בחודש נימא דחזרו מן שבת והם יכולים לחזור ויש כאן הכחשה ואם כן קושי' התו' במקומו נשאל הטעות א"ו דאין על הב"ד לחקור ביותר רק קושית הגמרא דנימא דהם מוכחשים ולא נקטול מספק ואם כן בטעות בקביעי דירחא אזלינן בתר רובא וא"ש ומזה מבואר הכל אפילו במקום שהם פסולים מכל מקום מספיקא לא מחזקינן בחזקת כשרות. ולכן היה נראה ברור דלעולם דייקינן לבטל העדים דהממע"ה וכמ"ש הרמב"ן ואחד ד"מ ואחד דיני נפשות ודמים תרתי משמע רק הנ"מ בדבר שאין הרוב טועים בו אבל בדבר שהרוב טועים בו כי האי בקביעי דירחא לא הוי כלל בגדר הטעות ואפילו בד"נ מיישבים דבריהם מכ"ש בד"מ והא דדייק רבא דלמא זה אומר בתחילת שעה וזה בסוף שעה היינו דאין כאן הרוב בעדים שזה וזה יאמר בשעה מכוונת ובחינות וכוונת בני אדם משתנים אך צ"ע בהא דלעיל סי' כ"ט דאמרו בדברי עדים פי' דחוק נגד כוונת הגמ' וצ"ע והא דכתב הר"ן דמיישבים דברי העדים היינו בדבר שהוא מצוי לטעות ואזלינן בתר רובא וכן מבואר בתשובה ההוא בסי' ל"ד דכתב והתחיל דעל כל הדברים שהעדים מצוין לטעות אין בו משום חוזר ומגיד וכו' הילכך כל שאנו יכולים לכוון דברי העד יש לנו לכוון דבריו הראשונים כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים וכו' הרי להדיא דמיירי בדבר שהעדים מצוין לטעות ולכך מייתי ראי' מן מהך דידע בעבורו של חדש והוא דג"כ אזלינן בתר רובא ואין לשאול הא בד"מ לא מהני רובא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כבר כתבנו לעיל בקונטרס התפיסו' דהעיקר כמ"ש התו' בסנהדרין דברוב גמור הולכין אף בד"מ אחר הרוב וזהו רוב גמור ולכך בהך דרמב"ן דליכא רוב' דנין כמכחישין כמו דאמרינן גבי ד"נ איך דקו רבנן וכו' והביא הרמב"ן ראי' מן הודאה בתר הודאה אף דהוא ממון בעלמא דנין בספיקא להקל ולא תימא בממון דקל דנו בו ליישב דבריהם והיינו היכא דליכא רובא ולכך יפה כתב הסמ"ע באחד אומר של יין וא' אומר של שמן דדנין כמכחישין כיון דאין כאן רוב המסייע ליישב דבריהם אמרינן דהם כמכחישין אך עדיין לבי נוקפי בהא דאמרינן בשטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה וכו' ריש פרק אחד ד"מ וכן בשטר מאוחרי' דאם נכתב באחד בשמטה והוזמו אנו מיישבים ומכשירים השטר ואמרי' אחרוהו ואני תמה שנים שהעידו בא' בניסן לוה ר' ושנים אומרים ת"ק ולא אמרו באיזה יום אנו אומרים דכוונו לא' בניסן ההוא והרי הם מוכחשים וסהדי שקרי נינהו ולא אמרו דהם כוונו ליום אחר ואם אומר בא' בניסן הלוה ושנים אומרים עמנו הייתם אנו מתרצים דבריהם לומר אחרוהו וכי לא נקל לומר על אמיר' סתם בלי הזכרת יום דהם חושבים ליום אחר משנאמר במה שכתבו באחד בניסן דהיה מקדם והם אחרוהו על ניסן ואפילו נימא הזמה שאני דהא חידוש הוא מה חזית וכו' ולכך אין לך בו אלא חדושו כשהוזמו בפי' אבל אם י"ל אחרוהו לית ביה דין הזמה דתינח לענין הזמה אבל כשהוזמו שלא בפני עדים דלא הוי אלא הכחשה ומיפסל השטר למה לא נימא דדנין כמכחישין ויפסל השטר ולא יגבה בו כלל כמ"ש הרמב"ן וקשה עלי למצוא בו חילוק והפרש נכון וברור ובפרט כי לא שכיח שיאחרו השטר כי אין לאחר שטר לכתחילה וכמ"ש כל הפוסקי' ועיין ראב"ן פ"א ד"מ ולכן היה נראה לכאורה כדברי הט"ז דבמקום דצ"ל דעדים נפסלים אמרינן ומיישבים דברי העדים ולכך אמרינן איחרוהו וכתבוהו והא דפרכינן כשיש מחלוקת בשעות איך דייקינן בהנך סהדי וכו' ופסולים העדות מספק י"ל התם שאני דתרתי לא אמרינן לומר בדבריהם פי' זה נתכוון לתחיל' שעה וזה לבסוף שעה ועם כל זה עדיין אין עדותן מכוונת עד שנאמר כי טעו בשעה כולי האי לא טרחינן ליישב דבריהם לומר זה אמר בכה וזה אמר בכה ומ"מ טעו משא"כ אחרוהו אין כאן רק דבר א' וזה צ"ע אף כי בדברי ריב"ש סי' תע"ד ג"כ משמע כדברי הט"ז דשם בפי' מש"ל בסי' כ"ט ס"ק ז' לא נראה דנימא דרוב טעו בדברים אם הם מתנאי' פטומי מילי. ומ"מ סברא הנ"ל לחלק דחוק בעיני והנה ראיתי דברי התו' בפסחים דף הנ"ל ד"ה לרבי מאיר דכתבו בהא דאמרינן יהבינן לי' כל טעותא דאמרו עמנו הייתם מתחילת שעה א' עד סוף שעה חמשית והקשו התו' מה בכך דלמא המעשה היה בסוף ה' ועדים של הזמה טעו וסברו כי שעה ד' הוא ה' ולכך אמרו עמנו הייתם ונהי דהכחשה מיהא הוי שהעד שאמר שתי שעות א"א לטעות עד סוף ה' מ"מ הזמה לא הוי וכו' ע"ש משמע מדבריה' הא אילו תרווייהו מעידים בשלשה שעות דהם טועים אף סוף שעה חמשית אפילו הכחשה לא הוי ועדותן קיימת דמיישבי' דבריהם כמ"ש התו' וקטלינן גברא וקשה הא בגמרא אמרינן להדיא איך דייקינן בהך סהדא ומספיקא לא קטלינן ואמרינן מאן דאמר שלש כוונתו לתחילת שעות ואף בזו הם שאמרו שלש נימא דכוונתם לתחילת שלש ולר"מ אין אדם טועה כי אם שתי שעות חסר משהו ואם כן לא אפשר כי אילו לפחות אמרו כל שעה ד' עמנו הייתם והרי עדות מוכחשת. ולולי דברים רמב"ן הנ"ל הייתי אומר לחלק בין כשעד אחד מוחלק עם חבירו אז לא טרחינן ליישב דבריהם אבל בשני כתי עדים כי כל מה שאמר כל כת הוא מאומת מפי שנים ואיך נימא שהוא שקר ושניהם אמת עפ"י העדים ולכך טרחינן ליישב גבי שטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה הואיל ושנים מעידים על הלואה לא מחזקינן השקר בשנים וכן גבי שנים אומרים בשני שעות או בשלשה שעות אילו שניהם שוים בדיבוריהם היינו אומרים דכוונו סוף שלש שעות ודייקינן לכוין דבריהם כדי שלא יהיו שנים מוכחשין והדבר המאומת משנים לא אמרינן דמשקרי וטרחינן ליישב דבריהם וא"ש הכל. אך זהו שלא כדברי הרמב"ן ז"ל דכתב כאן בשני כתי עדים שנים אומרים ר' ושנים אומרים ש' דדנין בסתם כמכחישין ולא טרחינן לישב דבריהם ולומר דכוונו כל אחד בזמן נפרד ומוגבל ולא ביום אחד והוא הביא ראיה מהך דהודאה אחר הודאה מצטרפין ושם הוי בע"א ואיך מביא ראיה מע"א לשני עדים ועכצ"ל דליתא לחילוק זה ובטלה דעתינו נגד דעת הרמב"ן. ולכן היה נראה לחלק באופן אחר והוא כמו שאמרו בעד אחד שיש לו הכחשה מעד אחר דיש הבדל אם באים כאחד או זא"ז וכן הדבר בשני עדים אם העידו שני עדים בב"ד ונתקבלה עדותן בהכשר מבלי ערעור ופקפוק הרי הוחזק עדותן בב"ד לכשרות ולכך בבא אח"כ הזמה עליהם טרחינן ומיישבין דברי עדים ראשונים מבלי להוציא מחזקתן חזקת כשרות כי כבר הוחזק בב"ד עדותן ולא מבטלין חזקתו רק בראי' ברורה שאין בו ספק ולכך לא מהני הכחשה כלל ואמרינן דאחרוהו בשטר דהוי כנחקרה עדותן או טעו בשעות וכדומה אבל אם תיכף בעת הגדת עדות נולד ספק וגמגום בעדותן ויש בו צד הכחשה א"כ לא אתחזק עדותן בב"ד כלל וכל ספק שנולד בו הרי הוא כאילו לא העיד כלל ובשעת הגדת עדות בב"ד בעינן דבר ברור. ולא טרחינן כלל ליישב דבריהם והרי הוא עדות מוכחשת ומספיקא לא מפקינן ממון ולא קטלינן ליה אם לא בדבר שהרוב טועים בכך כמש"ל לדעת הר"ן וכמ"ש בעבורו דירחא וא"כ הדבר כמ"ש הסמ"ע אבל מ"מ צ"ע: