אורים ותומים, תומים · סימן כ״ט, ו׳

עדים שאמרו שקר העדנו כו' לקמן סי' ל"ח כתב הטור בשם ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו כתב ר"ח לא מבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה ומתקיימת דכיון שהגיד וכו' והקשו דהא הטור בסי' מ"ו סתם כדעת הרא"ש דעדים שאמרו כן מחויבים לשלם מדיני דגרמי כמ"ש בסעיף זה בש"ע ורבים מהמחברים חשבו דר"ח והרא"ש פליגי ולכן דברי הטור תמוהים וסותרים זא"ז והש"ך בסי' ל"ח התפאר שעמד על כוונת ר"ח דכל דברי ר"ח אינו אלא דברי התו' במכות דף ג' דאם אמרו שקר העדנו ואחר כך באו עדים והזימום ישנו בכלל הזמה דלא מהני להו מה שכבר בעצמם סתרו עדותן דאינם נאמני' ולכך כתב ר"ח לא זו דאין משלמין עפ"י עצמן מתורת הזמה ולא מתורת דיני דגרמי כי באמת לא הגיע הדבר לכלל תשלומין כי באו העדים והזימן ונפטר הך שהעידו עליו אף גם שהעדות נכון וכשר כיון שהגיד וכו' ואם כן חל עליהם הזמה וכמ"ש התו' ועיין שם שהאריך ועם כל השבח הזה ששיבח פירושו אין בו מנ"ט לשבח. חדא דעיקר כוונת ר"ח ההולך לשיטתו דאם הוזמו אחר כך חסר בדברי ר"ח והזמה מאן דכר שמיה והל"ל והוזמו אחר כך וכל תכלית כוונתו נשמט. ועוד מה ביקש בזה דפטורים מממון פשיטא דכיון דלא הפסיד ומטעם הזמה כבר כתב הטור דלא שייך הזמה ע"פ עצמן וגם מה צורך לר"ח בזה אף דרש"י ויתר מחברים לא פי' כן בגמרא אבל הדין כ"ע מודים דמהכ"ת לא יחול הזמה כיון דעדותו בעצמותו כשר ואין יכולים לחזור דאל"כ לעולם לא יהיה הזמה תמיד יחזרו בהם ויהיה לגבי בע"ד עדות נכונה דכיון שהגיד והם לא יקבלו דין הזמה דבר זה לא מצינו מי שיאמר כן וכמ"ש התו' בפשט גמרא דקושי' הגמרא פשיטא ולכן נראה ודאי אם נתפוס אמת לדינא מ"ש בשם מ"ב לקמן בסי' נ"ה בשליש שהחזיר שטר שלא כדין דפטור משום דהוי גרמא דיש הבדל אם החזירו למלוה אף דיגבה בו מ"מ בשעת החזרה לא ברי הזיקו דאולי לא יבא לכלל גבי' אבל אם החזיר ללוה דתיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג דהוי ברי הזיקו ואם כן אף כאן אם מעידים שקר שראובן חייב לשמעון אם כן בשעת עדות לא ברי הזיקו דמחוסר גוביינ' כמו בשטר הנ"ל ולכך פטורים ומזה איירי ר"ח אבל אם העידו שראובן פרע לשמעון על חובו והוא שקר בעת עדות תיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג ולכך בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו ששם מקור הדין איירי להדיא שכתבו פטורים ומחילה ללוה בשקר ולכך מחייב הרא"ש לשלם דברי הזיקו. אך גם זה לא נח דעתי בו דבגוף הדין של מ"ב לחלק כנ"ל יש בו פקפוק כמש"ל בסי' נ"ה ע"ש וגם אף דתשובת הרא"ש משמע כמ"ש מ"מ הטור העתיק דבריו לקמן בסי' מ"ו גבי שכתבו שטר שקר למלוה ולא ללוה. וגם מנ"ל לר"ח דין זה. ולכן נראה דהיה לר"ח פי' בגמרא דמכות דף הנ"ל דאמרינן עד זומם משלם חלקו ופריך הגמרא תנינא משלשין בממון וכו' ומשני כגון דאמר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכו' עכ"ל וכבר עמד בזה הרמב"ן דמה קושי' כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד מ"מ לגבי עצמן נאמנים ומשלמין מד"ג ותי' דלשון זומם לא משמע דמ"מ אינו נכלל בשם עד זומם וכן נראה בדעת התו' לכאורה ע"ש ועיין מהרש"א דפי' ג"כ לישנא זומם לא שייך אלא להורות דיש לו דין כמו זומם דמשלם אעפ"י שלא הפסיד וע"ז פריך הגמרא הא באמת הפסיד ע"ש במהרש"א כי זהו כוונתו אבל זהו הכל דוחק כמ"ש התו' להדיא לכן נראה דסבירא ליה הא דקי"ל משלם מדיני דגרמי היינו בברור לן הזיקו בלי ספק כלל ולכן במסור אף שידעו שמסרו אם לא ידענו הזיקו בבירור אינו גובה למ"ד לא עשו תקנת נגזל במסור וכו' עיין לקמן סי' שפ"ו ושפ"ח ויותר מזה אמרו לעיל סי' כ"ח בבר ישראל דמסהיד לגוי והוציאו ממון עפ"י אחד אשר לא כדת מ"מ פטור מלשלם דיאמר האמת העדתי ועיין מש"ל הוכח' מדברי הגמרא דאפילו העיד שהלוה ובדיניהם א"י לומר פרעתי מ"מ העד פטור מדיני דגרמי עד שיברר שפרע ע"ש ואם כן אף כאן אילו כאן עד אחד שמעיד שלוה ראובן לשמעון בניסן מנה ולוי העיד בשקר שראה ג"כ ההלואה ועי"כ הוציאו הב"ד ממון משמעון לראובן ועפ"י שני עדים הקימו הדבר ואם אחר כך הודה ע"א ששקר העיד מ"מ אין לשמעון עליו טענה מד"ג כי יטעון הא ע"א מסייע לי דאמר שלא הייתי מזיק לך כי באמת אתה חייב ומה בכך ששקר העדתי מ"מ האמת בגוף הדבר כי אתה חייב כמאמר הע"א והיינו הך דלעיל בסי' כ"ח דהעיד בדא"ה וגרם להוציא בע"א א"צ לשלם מד"ג כי לא ברי הזיקו אף כאן שהיה גורם שב"ד הוציאו ממון עפ"י ע"א מ"מ א"צ לשלם כי כמ"ש גבי בהעיד בדא"ה אמת העדתי ולא הזיקתך אף כאן יאמר כן דמ"ש בטוען ברי עפ"י עצמו שלא הזיקו הא קי"ל תבעהו עפ"י העד הוי טענת ברי ומכ"ש בזה אופן דאין לשמעון להוציא מלוי בטענת ספק במקום שע"א מסייע לו ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיכחיש להעד וישבע ויטול וזה פשוט דמהכ"ת להוציא בדיני דגרמי במה דלא אתברר בבירור גמור לב"ד שהיה מוזק ממנו וכאן הע"א אומר שלא היזקו ולכן ברור אם הע"א אומר שבאמת לוה ראובן לשמעון אף שלוי שיקר בעדותו מ"מ לא ברירא הזיקו ואין להוציא מד"ג והוא נלמד מכ"ש ממש"ל גבי העיד בדיני של גוים ע"ש. אך אם העד השני עומד בעדותו שלא שיקר אבל לוי הודה שעדותו וגם עדות חבירו שקר אם כן פשיטא דלוי חייב לשלם חלקו שהפסיד אף גם חלק חבירו לדעת האומרים לקמן סימן ת"י בשנים שהזיקו וא"א להשתלם מהאי משתלמין מהאי ע"ש ובש"ך אבל אם גם השני העיד ומודה ששקר ענה באחיו וזה יודע בשקרו של חבירו כל א' משלם החצי כראוי אבל אם כל אחד מודה ששקר העיד אבל אין אחד יודע אם חבירו שקר העיד כי ד"מ לוי אמר שלוה בניסן וכן יהודה ולוי יודע בעצמו ששקר אמר כי לא היה שם בניסן כלל אבל יוכל להיות שיהודה היה במעמדו וראה ההלואה באמת וכן יהודה א"י אם לוי ג"כ משקר או לא כי א"י רק לעצמו שמשקר אם כן כיון דקי"ל כיון שהגיד וכו' וא"י לחזור מעדותו אם כן אין כאן חיוב ממון על העדים הללו כי בבוא ראובן לתבוע מלוי העד יאמר לא הזקתי אותך כי יהודה מעיד שהדבר אמת שאתה לוית משמעון ואם כי יהודה חוזר מעדותו ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד כו' ועדותו קיימת ואמת ואם כן לא בריר הזיקך שע"א מסייעני וכן בתובעו ליהודה יאמר הרי לוי מסייעני שלא הזקתיך ואם הוא חוזר לאו כל כמיניה כנ"ל והרי אין לשום אחד משפט תשלומין. ובזה יובנו דברי הגמרא שאמר עד זומם משלם חלקו דמשמע דמדבר בע"א ולכך פריך הגמרא הא תנן משלשין וכו' ומשני באומר עדות שקר העדתי וקשה במה איירי אי דחבירו אומר האמת העיד למה ישלם כלל הא יש לו ע"א מסייע ואי דיודע שגם חבירו משקר אף דאינו מודה אם כן למה משלם חלקו לבד כולה בעי לשלם כיון דליכא לאשתלומי מהאי דהוא כופר ואמר שאמת העיד כנ"ל ואי דגם חבירו מודה ששיקר וכל א' יודע שחבירו ג"כ משקר כי היה מתחילה באיסטס אחת להעיד שקר א"כ למה קאמר עד זומם משלם חלקו ופרט בלשון יחיד ולא סתם עד"ז משלמין כדיוק הגמרא הנ"ל ומה זה שאמרו בלשון יחיד הלא הם שנים ועכצ"ל דכוונת המאמר בלשון יחיד כי אחד נפרד מחבירו כי הוא עד זומם לעצמו וא"י שחבירו משקר וכן חבירו בו ולכך פירשו בלשון יחיד כי כל אחד נידון בפ"ע ואין אחד יודע מענין חבירו וכל א' בפ"ע רק עד זומם ומשלם חלקו וע"ז פריך הגמרא האי דינא ליתא דהא יש לכל עד עד המסייע שאומר שלא הזיק לחבירו ואיך נוציא בד"ג ממון בספק במה דלא בריר לן היזקא בודאי כנ"ל ואם דגם השני מודה ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד וכו' והרי עדותו לגבי חבירו אמת ונכון ופטור וכן הראשון לגבי שני כמ"ש כי כל א' לנגד חבירו לעדות אמת יחשב ואין כאן חיוב תשלומין מד"ג וא"ש. ואם כן פסק ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו היינו כוונתו כמבואר בגמרא שיש כאן ע"א המסייעו כי כל א' נאמן לגבי חבירו וכמ"ש ודברי ר"ח הם בנוים על דברי הגמרא משא"כ לקמן בסי' מ"ו דהביא הטור דעת הרא"ש הוא שכל אחד יודע בחבירו שמשקר כמבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו שאמרו שהיה ראובן משקם יין עד שחתמו בשכרות מה שלא ראו וידעו ע"ש. ואם כן כל א' מכיר בשקר חבירו וכן משמע לקמן לשון הטור אמנה היה והיינו ששני עדים האמינו וא"כ ברי היזקו וחייבים לשלם וכן נראה לדינא כי אין להוציא ממון בספק במקום שע"א אומר שלא הזיק ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיטול ויכחיש העד ודוק: