אורים ותומים, תומים · סימן כ״ט, ד׳

ולא אמרו אין אנו יודעים אבל באמרם כן לא יכולים לחזור ולומר יודעים והר"ן הקשה להך דיע' הא דקתני במשנה או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבים הא בעת שבועה לא היו שוב ראוי' להעיד דכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות וכיון שהגיד וכו' וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דאיירי דתוך כ"ד נשבעו והיה רשות בידם לחזור ומה שהקשה אם כן הא דקתני סיפא כפרו שניהם כאחת וכו' להורות דתוך כ"ד יכולים לחזור הא מרישא שמעינן לי' י"ל דמרישא ידעינן דתוך כ"ד יכולים לחזור באמירה בעלמא שאמרו אין יודעין עדות אבל אם אמרו שבועה שאין יודעין לך עדות אפי' תוך כ"ד א"י לחזור כילחומר שבועה ה"ל לדייק כמ"ש הר"ן דלכך במקדש ומגרש תוך כ"ד לא כדיבור דמי לחומר הענין ע"ש ואף בשבועה כל העולם כולו נזדעזע וה"א דהוי כמקדש ומגרש קמ"ל בסיפא דמ"מ יכולים לחזור ולק"מ. וכתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש לחלק כשאומרים אין אנו זוכרים לא מצו לחזור ולהעיד משא"כ באומ' איני זוכר עתה דייקא יכול לחזור ולהעיד עכ"ל והקשה הט"ז הא בכתובות בעובדא דר"א ידע סהדותא לר"כ הא אמר תחילה דלא דכיר ומ"מ כד אידכר העיד ולא עיין בהגהת הרא"ש דתי' דהא דאמר לא ידענא היה חוץ לב"ד רק ר"כ ור"א דיכרו אהדדי ולכך יכול לחזור ולהעיד. דחוץ לב"ד לא שייך כיון שהגיד כו' אך האמת עם הרב ט"ז דאין דברים אלו כלל בתשובת הרא"ש והסמ"ע לא עיין בגוף תשובת הרא"ש רק נמשך אחרי ד"מ ומזה בא לכלל שגיאה כי שם היה כך ששאלו לע"א אם יודע כמה שנים היה פלוני דר בבית והשיב לא נתתי ללבי באותו שעה כמה דר בו ובזו סבירא ליה לרא"ש דאין יכול לומר אחר כך נתתי לבי וכך שנים היה דר בו כי הודה מתחילה בב"ד שלא נתן לבו ע"כ ומאין יודע אחר כך להעיד אבל אם אמר איני זוכר כמה שנים היה דר בו הרי לא אמר דמתחילה לא ידע רק דשכח יכול לומר אחר כך נזכרתי. אלא דיש להבין אם כן באומר איני זוכר יכול לומר נזכרתי אם כן מצינו בהשביע על העדים ה' פעמים בפני ב"ד דחייבים חמשה ק"ש כגון שאמרו שבועה אין אנו זוכרים אין אנו זוכרים וכו' ואחר כך הודו דזכרו אם כן חייבים על כל אחת ואחת דכל הטעם דאינם חייבים אלא אחת משום דאינם יכולים לחזור ולהודות כיון שהגיד וכו' ובזו הא יכולים כל פעם להעיד ולומר נזכרנו והרי כאן חייב ה' ק"ש וכ"ת ה"נ אם כן בדף ל"ב פריך הגמרא אימא דוקא בב"ד בעי שבועה ומשני הגמרא אם כן לאחת דכתב רחמנא לחייב על כל שבועה ושבועה היכי משכחת ליה דהא בב"ד אינם חייבים אלא אחת ולפי הנ"ל הא עדיין י"ל דוקא בב"ד ומכל מקום מצינו בכה"ג דאמרו אין אנו זוכרים דחייב על כל א' וא' בב"ד ואפילו נימא כי אמרינן דיכול לומר נזכרתי היינו ביש הפסק זמן מה בין מאמר שאינו זוכר למאמר נזכרתי אבל אם כמעט רגע חזר ואמר נזכרתי אין שומעין לו דמה היה בין רגע ששכח ונזכר מכל מקום קשה דלמא קרא בכה"ג שהשביען בב"ד בהפסק זמן מה בין שבועה לשבועה ודוחק לומר כי אם נשבע שאינו זוכר לא מצי אמר לזכרתי דה"ל לדייק בשבועה ולרמי' אנפשי' ולמדכר וכמ"ש הרשב"א לקמן בסי' ל"ד בשבועה א"י לומר שכחתי ע"ש ובש"ך וכמ"ש סי' ל"ד וצ"ב דמלבד דגם בזה הר"ן חולק וכמש"ל (ולזה נתכוון המרדכי שהביא ראיה מהך משנה השביע עליהן ה' פעמים בב"ד דאם אמרו לא ידענו דא"י לחזור ולהעיד ולכאורה קשה דלמא התם הטעם דעבר על שבועה וחשידי לעדות כמ"ש הר"ן באמת אבל וודאי מסברא מהכ"ת לומר דיחזרו ויגידו הא אמרו לא ידענא רק די"ל דשכחו ועכשיו נזכרו ולזה מביא מרדכי ראי' מהך משנה דא"כ אף בשבועה לא יפסלי די"ל שכחו ומה ה"ל לעשות וש"מ דס"ל אף בשבועה י"ל שכחו) אף גם דכי כתב הרשב"א כן היינו בנשבע סתם ובזה דעת הרשב"א דה"ל לדייק טרם נשבע שיאמר אמת דרך משל נשבע שלא היה בידו משל חבירו א"י לומר שכחתי שיש לי בידי משל חבירו דה"ל לדייק קודם שבועה מבלי ישבע לשקר משא"כ בנשבע שאינו זוכר ובאמת אינו זוכר ובקושט' קמשתבע מה ה"ל לדייק. ולכן צריך לומר דהאומר אין זוכר אין בו קרבן שבועה דכי חייבה התורה ק"ש באומר דבר מוחלט לא ראיתי ולא ידעתי ששוב א"י מעולם להעיד לפי דבריו דהא אמר שלא ראה ולא ידע אבל באומר איני זוכר שאין מחליט מבלי להעיד לו שיבא יומו שיזכור ויעיד לו אף לפי דבריו אין כאן ק"ש והוי כאומר לא אהיה מעיד לך אלא בכלות שנה ושנתים וכי מחייב ק"ש ע"ז ואף זה כיוצא בו דהרי בידו כל יום לבוא ולהעיד ולומר נזכרתי אם כן אין כאן כפירה מוחלטת ולא חייבה התורה ק"ש וצ"ע: