אורים ותומים, תומים · סימן כ״ט, ג׳

אבל בדבר שמוכח כו' בבדק הבית וכן באסיפת זקנים הביאו בשם ריטב"א דהקשה בהא דאמרינן בגמרא לא מייתי אינש חובתה לנפשי' הא בלא"ה תוך כ"ד יכולים לחזור ותי' ה"מ מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימותו של זה דשאל להם וכי אנא רמאי יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לא דמסתבר דלא מייתי חוב' לנפשי' עכ"ל ומדבריו נלמד דאם העדים באים מעצמם להעיד בכח הכרוז וחרם וכדומה דא"כ לא שייך הך לא מייתי חוב' לנפשי' אפילו בתוך כ"ד א"י לחזור בכה"ג די"ל מחמת אימתו חזרו כמ"ש להדיא ועוד לדבריו הך עובדא היה בתוך כ"ד אם כן י"ל כי אמרינן מסתברא לא מייתי אינשי חובת' וכו' היינו כשחזרו תוך כ"ד דבלא"ה רשות בידם לחזור לולי הך חששא דאולי מחמת פחד חזרו אבל לאחר כ"ד בשביל הך סבר' גרידא לא נימא דיהיו העדים חוזרים מעדותן מה שכבר העידו וכיון שהגיד וכו' אלא דצריך עיון כי סתימת הרא"ש והטור ומחבר לא משמע כן ונראה בעין דלא סבירא להו הך דריטב"א כי בלא"ה יש לפקפק על קושיתו דהא מלישנא דגמרא משמע דשני עדים אמרו כן שהוא רמאי וקשה בממ"נ הא לא העידו בפ"א רק בזא"ז ואם כן כשהעיד עד ראשון ואמר רמאי איך שתק מרי בר איסק ואי באמת צעק וכי אנא רמאי וכו' והעד חזר בו ואמר לאו רמאי אמרתי ואם כן איך העיד השני ג"כ שהוא רמאי מה דכבר הזכיר לראשון וחזר בו ולישנא דגמרא משמע דתרתי העידו כן אלא צ"ל דעדות זו נתקבל שלא בפני בע"ד כי מחל על כך ומה שהוא לטובתו יכול למחול והם העידו שניהם בשוה היותו רמאי וכשבא אחר כך מרי לב"ד ואמרו לו כך העידו שאל לעדים בפני ב"ד וכי אנא רמאי וחזרו ואמרו דכוונו שאינו רמאי ומחמת הוכח' לא מייתי אינש כו' האמינו חז"ל לדבריהם וחזרתן וא"ש ול"ק קושי' הריטב"א דכאשר בא מרי בר איסק לב"ד כבר נגמר העדות ועברו כ"ד טובי ומ"מ מחמת הוכח' דלא מייתי אינש וכו' האמינו חז"ל לחזרתם אבל בתוך כ"ד פשיטא דלעולם חוזרין ולכן דינו של ריטב"א צ"ע דלא נראה להלכה כדבריו: