אורים ותומים, תומים · סימן כ״ח, י״ז

ואם העד ת"ח כו' והרמב"ם כתב ואם הבע"ד ת"ח שפיר דמי כיון שהוא ת"ח יודע שלא יהיה העד מעיד אם לא שזוכרו ע"כ ומדבריו למדנו שסובר שלכך לא יעיד בהזכרת הבע"ד משום חשדא שיחשוד אותו בעל דין שאין מעיד מעצמו רק סומך אדיבורו אמנם בת"ח ליכא חשדא דיודע הוא שנזכר מעצמו והקשה הב"ח לפירש"י בהא דאמרינן ואי צורבא מדרבנן אפילו עצמו כי הא דר"א הוי ידע סהדותא לרב כהנא א"ל מי דכיר מר האי סהדותא א"ל לא ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לבסוף אזכיר ר"א אסהיד ליה חזי' דהוי מגמגם א"ל מי סברית דעליך קסמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ע"כ וקשה לפירש"י למה היה רב כהנא מגמגם הלא הדין דאם העד ת"ח הרי זה מעיד בשלמא לפי' הרמב"ם ל"ק דזה הטעם בבע"ד ת"ח שאם יש לו ספק שואל ודורש וחוקר להעד אם סומך על דבריו או לא וכשהוא אומר דאינו סומך רק מעצמו זוכר הרי הדבר מבורר כמו שהיה שם מעשה דדרש ר"כ לר"א עד שנתברר הדבר דמעצמו זוכר אבל לרש"י קשה ע"ש ותמהני על הב"ח א"כ למה השיג על דינו של ב"י דכתב אפילו באינו ת"ח אם העד כאן והב"ד דרשו וחקרו והוא אומר שמעצמו זוכר הרי זה מעיד והב"ח השיג עליו הא לדעתו דכל טעמו של הבע"ד ת"ח דיחקור וידרוש ואם הב"ד עושי' כן ודרשו וחקרו וכי לא יהיה דרישה וחקירה מב"ד טוב כמו בע"ד עצמו. א"ו האמת דדין של ב"י הואיל ולא נמצא בשום מחבר וכן הוא הב"י גופי' השמיטו בש"ע ליתא דעיקר הטעם משום חשד ובכל דו"ח אינו זז החשד מקרב לב בע"ד א"כ גם לפי' הרמב"ם קשה אך י"ל כיון דר"א אמר מתחילה דאינו זוכר אף שהזכירו ר"כ וא"כ עלה מורך בלבבו אולי סומך עליו דהא אמר לא ידענא והרי לא נזכר מתוך דבריו ואמר לו ר"א דאח"כ רמי' אנפשי' אבל מ"מ מוכח דצורב' מדרבנן מעיד בזכרו הבע"ד למר כד"ל ולמר כדאית ליה דהא הוא ר"כ אמר מתחילה לר"א לאו הכי הוה מעשה ואילו אסור להזכיר מתחילה מה קסבר א"ו דצורב' מדרבנן מותר וא"ש ולק"מ ונראה דוקא הבע"ד בעצמו אסור להזכירו אבל אם הבע"ד מסר דבריו לב"ד לומר כך וכך שאלו כך וכך תזכירו כי כך וכך היה המעשה מותר דהא אחר מותר להזכירו והיינו אחר ומה לי אם דברי אחר נובעים מבטן הבע"ד או מאיש אחר ובהכי ניחא מה שכתב הטור בסי' זה דאם הבע"ד חולה ומבקש שיקבלו עדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוון הדברים והעדות ע"ש ולכאורה קשה הא אין הבע"ד רשאי להזכיר לעדים ודוחק לומר דמיירי בת"ח כמ"ש בכה"ג דהא הטור סתמא קתני אבל לפמ"ש ניחא דאם יקובל העדות בחייו וישמע שיש בדבריהם מהשכחה ימסור הדברים לב"ד או השליח ב"ד כך וכך שאל כך היה וכך היה ומתוך כך יהיו נזכרים ומעידים ובלא"ה הך הוא רק חומרא דרבנן וכמ"ש משום חשדא ולזות שפתים דהא באמת העדים נאמנים שהם זוכרים מעצמן רק משום לזות שפתים א"כ אין להחמיר בהו כלל ולדינא נראה ברור כמ"ש: