אורים ותומים, תומים · סימן כ״ח, י״ב

אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא כו' ולהיות כי הש"ע סתם ולא חילק בין דבר איסור ששוה בכל כמו כל איסורי' ובין להעיד על איסור שאינו שוה בכל כגון להעיד על מקום שיש שם חזקת טומאה וימנעו הכהני' לילך שם לבל יטמאו עצמן וכדומה וכן בין דבר שיש בו בזיון גדול לבזיון קטן ולענ"ד יש בזה לדינא חילוקים רבי' ונ"מ גלל כן אמרתי לברר הדבר במקצת בתכלית הקיצור כפי האפשר. והוא דתו' בשבועות על הך דאמרינן אבל מילתא דאסורא מחוייב להעיד דכל מקום שיש ח"ה אין חכמה וכו' והקשה התו' הא במס' ברכות פרכינן בגמ' מן ולאחותו דהרי שהיה הולך וכו' אבל מטמא למת מצוה ואמאי נימא אין חכמה כו' ומשני הגמ' שאני התם דכתיב ולאחותו ונגמר מיני' שב ואל תעשה אפילו במילתא דאסורא אמרינן גדול כבוד הבריות. וחלקו התו' כאן בשבועו' איירי בבזיון קטן לילך לפני ב"ד דזוטרא מיני' אפילו בשב ואל תעשה חייב לילך משום דבר איסור אבל התם במ"מ וכדומה דהוא בזיון גדול בשב ואל תעשה גדול כבוד הבריות. ובזה מיושב קושי' התו' דהקשו בפ"ב דסנהדרין מה פריך הגמרא על כה"ג שמעיד הא הוי זקן ואינו לפ"כ והקשו דילמא דבר איסור די"ל בכה"ג דקדושתו רב לילך לב"ד הוי בזיון גדול דאף לדבר איסור אינו מעיד והרב בעל משנה למלך בהלכות עדות תמה דלמה השמיט דכה"ג מעיד לדבר איסור ולפמ"ש לק"מ דהוי אצל כה"ג בזיון גדול ועיין מש"ל אי גם הרמב"ם סבירא ליה הך חילוקא וק"ל. ועוד תי' התו' הואיל וחבירו עושה איסור במניע' עדותו ה"ל קום עשה ע"ש ונראה מכמה דוכתי דהתו' חושבים לתי' הראשון לעיקר לחלק בין בזיון גדול לקטן. וכן נראה מש"ע א"ח הלכות ציצית בהי' לבוש טלית בחול ונראה דאינה מצוייצת כהלכתו חייב לפושטו אף דהוה שב ואל תעשה דכבר הוא לבוש כמ"ש התו' ביבמות דף צ' וכ"כ המ"א שם וצריך לומר כמ"ש המ"א דזהו לא הוי רק בזיון זוטרא ולכך אפי' בשב וא"ת אסור וכן מ"ש בת"ה והביאו הש"ע י"ד סי' שע"ב דאם הגידו לכהן שמת בבית דצריך לילך ערום אף דהוא שב ואל תעשה כמ"ש הש"ך ונתקשה בזה החות יאיר בתשובותיו ובאמת לק"מ דהא זהו רק בזיון קטן דידוע דהולך בשביל טומאה וכמ"ש החות יאיר בעצמו שם בתשובה דלא הוי רק בזיון קטן וא"כ בשב ואל תעשה לא אמרינן גדול כבוד הבריות ולכך חייב להיות יוצא ערום ולק"מ. ולא הבנתי מ"ש הרב בעל חות יאיר בקושי' כי הדברים פשוטים וא"כ מוכח מדברי כולם שתפשו לעיקר כתי' התו' הלזה. והן אמת שדברי התו' שבועות הנ"ל ד"ה אבל כו' יש קושי' במה שהקשו הא דפרכינן בברכות וניליף מה דכתיב גבי אבידה והתעלמת למעט זקן ואינו לפ"כ ומשני הגמ' ממון לאיסורא לא ילפינן והקשה התו' דהל"ל שב ואל תעשה שאני ותי' דבלא"ה שפיר משני וקשה הא התו' העלו דמצא שק או קופה הוי בזיון קטן ומ"מ בממון מותר ואם כן אילו לא הוי משני גמרא איסור מממון לא ילפינן רק בשב ואל תעשה הוי אמרינן אף באיסור בשב ואל תעשה ובזיון קטן יש למנוע וזה שקר דבבזיון קטן אף בשב ואל תעשה אמרינן אין חכמה וכו'. ולכן צריך הגמרא לומר איסור מממון לא ילפינן וקושי' גדולה היא והארכתי בזה בחדושי בתי' שונים ואיזה תי' לחדד התלמידים. וצריך לומר בדרך הפשוט וקצר דסבירא להו לתו' ע"כ הא דפריך הגמרא ונילף מיניה מן והתעלמת לאיסור דגדול כבוד הבריות. ע"כ לא על בזיון קטן פריך דמה קושי' הא חזינן דטומאת קרובים אינו דוחה כבוד הבריות והיינו משום דה"ל בזיון קטן כמ"ש התו' ד"ה הנ"ל להדיא ואם כן איך אפשר למילף מן והתעלמת להקל הא יש למילף מן טומאת קרובים להחמיר וחומרא וקולא לחומרא מקשינן ועכצ"ל דקושי' הגמרא ונילף מיני' עכ"פ לענין בזיון גדול דמותר לבטל מצוה משום כבוד הבריות דזהו לא שמענו גבי טומאת קרובים דהוי רק בזיון קטן. וע"ז משני הגמרא ממון לאיסור לא דמי ושפיר הקשה התו' דהל"ל שב ואל תעשה שאני דהא באמת בשב וא"ת ובזיון גדול גדול כבוד הבריות וכו' וא"ש ועל כל פנים נראה דסבירא להו הך תי' לודאי דיש לחלק בין בזיון קטן לבזיון גדול וכן מוכח ממ"ש באסיפת זקנים בפ"ב דב"מ דף למ"ד דהוכיח הגמרא דוהתעלמת קאי על זקן ואינה לפ"כ דל"ל על כהן והוא בבית הקברות פשיטא ל"ל קרא הא אין עשה דוחה וכו' והקשו התו' הא הוי עשה ול"ת דאינו שוה בכל והביא בס' הנ"ל בשם הרא"ש ותו' שאנץ תי' דגם אבידה אינו שוה בכל דאין חיוב על זקן ואינו לפ"כ ע"ש ולכאורה הדבר צריך עיון דהא על זה אנן דנין אי והתעלמת קאי על זקן ואינו לפ"כ או לכהן בבית הקברות ואי קאי על כהן בבית הקברות אם כן אמרינן דזקן ולפ"כ מכל מקום חייב והוי שוה בכל אמנם ניחא דודאי הך בזיון גדול אין צריך להתעלמת דניליף מן ולאחותו כו' דמטמא למת מצוה ואי דשם הוי שב ואל תעשה הא אף באבידה הוי שב ואל תעשה וכי איצטרך לקרא והתעלמת' היינו בזיון קטן וע"ז קאמר הגמרא שפיר דל"ל דאתי לכהן ובבה"ק דהא ה"ל עשה וכו' ול"ל דאינו שוה בכל דהא גם אבידה אינו שוה בכל בבזיון גדול דודאי אף בלי קרא והתעלמת אינו מחויב לטפל בה ואם האבידה מונח במקום צואה ובדברים שיש בזיון גדול ודאי דאין צריך לטפל בה וא"ש ולפ"ז היה נראה דכאן בעד המעיד אם הוא בזיון גדול אפילו לדבר איסור אין לו לילך דהוי שב וא"ת. איברא דיש כאן מקום לצדד וליישב קושי' התו' באופן אחר והנה לפי דעת הרמב"ם לקמן בסי' רס"ג דהא דאמרינן באבידה והתעלמת זקן ואינו לפ"כ היינו דחינו חיוב עליו להשיבו ויכול לסלק עצמו אם ירצה אבל מכל מקום יותר טוב שימחול על כבודו והוא לפנים משורת הדין ולפ"ז צריך לומר הא דאמרינן לא ליזול ולסהיד לב"ד דזוטרא מיני' וילפינן מן והתעלמת היינו דאינו מחויב לילך אבל ודאי לפנים מש"ה יש לו לילך וצ"ל הא דאמרינן כה"ג מעיד ופריך הגמרא והא כתיב והתעלמת ולא משני מעיד אם ירצה לאפוקי במלך שא"י להעיד כלל אפילו אם ירצה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וזהו עדיף יותר מכל הני דחוקים שם מעיד לבן מלך ובפני מלך וצריך לומר דעיקר הקושי' סובב והונך על מה דאמרינן במשנה דהורי' דנשיא אינו בשמיעת קול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו הא כהן משוח ישנו בשמיעת קול דכה"ג מעיד ושפיר מוכח דחייב להעיד דאי אם ירצה ימנע מלהעיד אם כן אין חייב קרבן שבועת עדות דהא כתבו התו' ב"ק דף נ"ו ד"ה פשיטא דכל שאינו בכלל אם לא יגיד ונשא עונו אינו בכלל ושמעה קול אלה להביא קרבן שבועה ע"ש ואם כן מוכח דחייב להעיד וישנו בכלל אליו"ע ושפיר פריך. ולפ"ז י"ל בדבר איסור לא שייך גדול כבוד הבריות דכיון דרשות בידו למחול בדבר איסור חובה עליו שיהיה מוחל כי איך יקפיד על כבודו נגד כבוד המקום ואין זה דומה לממון כי יאמר מה איכפת ליה בשביל ממון חבירי אבזה כבודי ואהיה לקלון ולבוז אבל ברואה דבר איסור איך יקפיד על כבודו ברואו. כבוד שמים מחולל ודוד המלך אמר ונקלתי עוד מזה עמם אכבדה רק דא"כ למה במת מצוה בשביל כבוד הבריות נדחה איסורים של תורה. אך זה אינו דבשביל כבודו יכול למחול כבודו ולעשות לפנים מש"ה בשביל כבוד המקום כי לו יהיה רק לפנים משורת הדין בעלמא הא דעת המרדכי דכופין על לפנים מש"ה ועיין מש"ל סי' י"ב ואף החולקים כאן בכבודו נגד כבוד המקום פשיטא דיש לכוף אבל הנוגע לכבוד אחרים איך יכול למחול ועליו לחוס על כבוד אחרים וכבוד עצמו יכול למחול אבל לא כבוד אחרים וזו ג"כ אזהרת המקום לנהוג כבוד הבריות ומבלי לבזות צלם אלקים כדכתיב לא תלין וכו' כי קללת אלקים ומיני' ילפינן לבלי ילין כל המתים ולכך במ"מ דהמת לפנינו כאבן דומם חובה עלינו לחוס בכבודו כי אין בידינו למחול כבוד אחרים ולכך בשב ואל תעשה דוחה מצות עשה ולק"מ ולפ"ז אין כאן קושי' כמ"ש התו' מן מ"מ להא דאמרינן בדבר איסור ילך להעיד אפילו אינו לפ"כ והוא שב וא"ת דמה שהוא כבודו חוב עליו למחול משא"כ במת מצוה שהוא כבוד אחרים אין לו למחול כבוד אחרים כהנ"ל ולכך בשב וא"ת דוחה כבוד הבריות למצות עשה ולק"מ כלל. אמנם התו' ודאי הרגישו בזה רק דקשי' לי א"כ מה פריך שם בברכות על הא דאמרינן המוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש ח"ה אין חולקין וכו' מהך דולאחותו דמ"מ דוחה הא י"ל בין כבוד עצמו כאותו דכלאי' שהוא הולך ערום לכבוד אחרים כמו מ"מ ע"כ צ"ל דליתא להך חילוקא ושפיר הקשו אבל נראה כי הרמב"ם נזהר מזה ולכך הוסיף לקח באמרותיו הטהורים ובזה הכל מיושב דז"ל בסוף הלכות כלאים הרואה כלאים על של חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ עליו וקורעו עליו מיד אפילו היה רבו שלמדו חכמה כו' וכתב הכ"מ דדבריו הן ממש דברי הגמ' הרואה כלאים בשוק וכו' ולא נתן טעם במ"ש שהוא קופץ על חבירו להפשיטו ואפי' על רבו ולא העתיק לישנא דגמרא כפשוטה פושטה כדרכו של רמב"ם בכל המקומות פושטו דמשמע דהוא פושט בגדיו מעליו והולך ערום ולא שאחרים קורעים ממנו אמנם לפי הנ"ל ניחא דקשי' ליה איך פריך הגמרא מן מ"מ לרואה כלאים וכי לא שנ' ליה לגמרא בין כבוד עצמו לכבוד אחרים ולכך פי' הרמב"ם כוונת הגמרא במאמרם פושטו אפילו בשוק דאחרים פושטי' וקורעים הבגדים ממנו אפי' תלמיד לרב וא"כ היינו הך דמ"מ מבלי שנות ושפיר פריך הגמרא אהדדי ולק"מ ולפ"ז אין כאן צורך לומר הבדל בין זילותא רב' לזילותא זוטרא רק בין כבודו לכבוד אחרים ויפה פסק המחבר בא"ח גבי ציצית ובהל' טומאה לכהן יצא לחוץ ערום כי בכבוד עצמו הוא דורש וראוי וחובה עליו למחול בכבודו וי"ל אפילו בבזיון גדול כי קושי' התו' בלא"ה מיושב. וזה אינו כדברי המ"א דסבירא ליה בבזיון גדול אין לו להפשיט טלית שאין ציצית כשרי' אך לדינא ולמעשה נראה דמ"מ הך סברא לחלק בין בזיון גדול לקטן יש לו עיקר ופנים בהלכה והיא סברת קדמאי ולכן אין לזוז מיני' כיון שגם התו' הסכימו על ידו והוא כשנבין מ"ש הרמב"ם בסוף הלכות כלאים הנ"ל הרואה כלאים קופץ וכו' כבוד הבריות דוחה לא תעשה בתורה ולמה נדחית בהשבת אבידה מפני שהיא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב לאחותו וכו' עכ"ל וקושי' שני' של גמרא דפריך ונילף מיני' ומשני שב וא"ת שאני השמיט ולא זכרו כלל והדבר תמוה. וכמעט נלאו כל אנשי חיל למצוא ידיהם ומה שנראה לי כי קשי' ליה להרמב"ם קושי' עצומה דלפי התי' שב ואל תעשה דשמעי' הא בקום ועשה אין מ"מ דוחה שום עשה ולא תעשה איך אמרינן בסנהדרין דף ל"ו ותהא מ"מ דוחה שבת מק"ו ומה עבודה דדוחה שבת מ"מ דוחה אותה מכ"ש דמ"מ ידחה שבת וקשה איך אפשר לומר כן הא בקום ועשה אין חכמה וכו' ואין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות דהיינו מת מצוה. ואמת כי התו' שם הקשו כעין קושי' זו ממש דנימא דיו מה התם שב ואל תעשה אף כאן שב ואל תעשה אך תי' אין מספיק דתי' מה עבודה שהיא קלה דוחה שבת מ"מ שהיא חמורה לא כ"ש שתהא עכ"פ כעבודה עכ"ל ותי' זה מספיק לקושית' לענין דיו אבל בגוף הדבר אין כאן ישוב דהא באמת אין מ"מ דוחה שום מצוה בקום עשה ואיך נימא דתדחה שבת בקום עשה ובעבודה גופי' אם צריך לקצץ אבני מזבח לקבר מת מצוה דהוי קום ועשה ובגלל זה יתבטל העבודה וכל כיוצא בזה באמת אסור ואין דוחה וכללא הוא אין לך מצוה שדוחה אותה מ"מ בקום ועשה וגם תי' התו' בעצמו דחוק כנראה. ולכן נראה דהא התו' וכן הרמב"ן בתורת אדם הביאו גירסת קדמאי בגמרא דפריך מולאחותו וקאמר הגמרא דמנזיר שמטמא למ"מ ליכא למפרך דמה לנזיר שכן בשאלה ומהכהן ולמול את בנו ליכא למפרך שכן אינו שוה בכל. אלא כי פריך מפסח וע"ז משני הגמרא שב ואל תעשה שאני והנה יש להקשות א"כ דכל הקושי' מפסח הא יש לחלק דבעלמא אין כבוד בריות דוחה מצוה של תורה משום אין חכמה אבל פסח דהא אפשר לקיים כבוד הבריות לקבור מת מצוה ומכל מקום לעשות פסח דהיינו פסח שני שהוא תשלומין דראשון וכיון שיש בידו לקיים שניהם מקיימין שניהם וצריך לומר דא"כ במי שהוא טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון והוצרך לפסח שני והולך לעשות פסח שני מכל מקום אם פגע בו מת מצוה חייב לטמאות למ"מ וידחה פסחו והא אין לזו תשלומין כלל ושפיר פריך וניליף מיני' אך זהו אם אמרינן נשים בשני חובה כמו בראשון ואם כן הוי עשה ששוה בכל ושפיר קשה נילף מיני' אבל אם אמרינן דנשים בשני רשות ואם כן הוי פסח שני כמו מילה וטומאת כהן דאינו שוה בכל ולכך דחי' כבוד בריות ואי אפשר למילף מיניה ואם כן יש לומר הא דפריך הגמרא וניליף מיניה היינו למ"ד דנשים בשני חובה והוי שוה בכל אבל לפי דקי"ל נשים בשני רשות וא"כ אינו שוה בכל ול"ק וניליף מיני' וא"צ כלל לומר תי' הגמרא שב ואל תעשה שאני ולכך הרמב"ם דפסק בהלכות פסח דנשים בשני רשות א"צ כלל לתי' הגמרא לחילוק דשב ואל תעשה ולכך השמיטו וזה ברור ואם כן נפל הך חילוק דשב ואל תעשה בבירא ול"ק קושי' התו' דשם מיירי דהולך להעיד לדבר איסור דשוה בכל ואם כן אין כבוד הבריות דוחה אפילו בשב ואל תעשה ומלאחותו אין ראיה דהוה אין שוה בכל ואין להקשות עדיין איך יליף גמרא דמ"מ ידחה שבת הואיל ודוחה עבודה הא עבודה אין שוה בכל דכך הק"ו מה עבודה דאינו שוה בכל ומ"מ דוחה שבת דשוה בכל מכ"ש מ"מ דידחה שבת דחמיר מעבודה משא"כ בשב ואל תעשה אף עבודה גופי' אילו היה בקום ועשה אינו דוחה עבודה. אך מ"מ אם באנו לחזק גירסאו' הישיני' אף אנו צריכין ליישב מה שטען עליה הרמב"ן ומכח זה גזר למחוק דא"כ הא דפרכינן מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' ומשני הגמרא בטומאת בית הפרס דרבנן ולא קמשני טומאת כהנים שאני דהוי לאו שאינו שוה בכל ונר' דסברת התו' אמת דבזיון קטן אפילו באינו שוה בכל אינו דוחה והראי' מטומאת קרובים כמ"ש התו' וכמש"ל דאינו דוחה פסח ומילה דאינו שוה בכל הואיל והוא בזיון קטן וזהו הכלל ידע לגמרא והך דמדלגין הוי בזיון קטן כמ"ש התו' וא"כ איך היה אפשר לגמרא ליישב דלכך היו מדלגין משום דאיסור טומאת כהן אינו שוה בכל דהא כי הך בזיון קטן אף איסור שאינו שוה בכל אסור ולכך קושט' קמתרץ דאיסור בית פרס דרבנן ורוב ארונו' פתוחי' טפח וכו' וא"ש. וגי' הישינה יש לו קיום באמת וע"ז נתכוון הרמב"ם. ולכן היוצא לדינא בבזיון קטן אף בלאו שאינו שוה בכל אסור ואין כבודו נדחה כלל אבל בבזיון גדול יש להחמיר בלאו השוה בכל אפילו בשב ואל תעשה כי לפי' הרמב"ם אין הבדל בין שב וא"ת לקום עשה ולו שומעין להחמיר בשל תורה אבל בלאו שאין שוה בכל ובבזיון גדול ושב וא"ת אם כן לכ"ע שרי בין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת התו'. ולכך בציצית שהוא שב וא"ת ואינו שוה בכל יפה מחלק המ"א בין בזיון גדול לבזיון קטן וכן בטומאת הכהנים הואיל והוא בזיון קטן אף דאינו שוה בכל אסור להשהות וצריך לצאת ערום אך זהו הכל לפי הפשוט אבל לפמ"ש לעיל בדיוק לשון הרמב"ם הוא הכל בכבוד אחרים אבל בכבודו חייב לבטל הכל מפני כבוד שמים א"כ ליתא לדינא של המ"א בלובש טלית שאין לו ציצית כשרים אף דהוא בזיון גדול בפושטו חייב להסירו כי כבודו חייב למחול ויש להחמיר ואם הוא איסור דרבנן ודאי דנדחה מפני כבוד הבריות בכל גווני כדאמרינן הנח לבית פרס דרבנן וכ"כ הרמב"ם בהל' כלאים להדיא ע"ש והארכתי בזה הואיל היותו דין הנוגע לכללים רבים חשבתי לבררו בכל אופן ובדינים אשר מקורן מתו' ורמב"ם: