אורים ותומים, תומים · סימן כ״ז, ד׳

וה"ה המקלל המת פטור הסמ"ע נמשך אחרי דברי ב"י וכ"מ שכתב דנפקי לן מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו ואמו לאחר מיתה דחייב ש"מ בעלמא אדם מת אינו בכלל איסור קללה וסיי' דבסמ"ג הביא ת"כ דדריש מה חרש בחיים אף כל אדם בחיים עכ"ל ורבי' ראו וכן תמהו דנעלם מרבינו הגדול גמ' ערוכה סנהדרין דף פ"ה היוצא ליהרג ובא בנו וקללו חייב אדם אחר פטור וקאמר הגמ' אעפ"י שעשה תשובה ועושה מעשה עמך מ"מ פטור משום דכתיב בעמך במקוים שבעמך פירש"י הראוי להתקיים ולא שנגמר דינו אבל בנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים ע"ש וא"כ השתא בעומד למות אעפ"י דעודנו חי פטור על קללתו מכ"ש במת לגמרי וצ"ע. ומה שיש בו מהישוב מהדוחק דגם בהך ברייתא דמביא סמ"ג קש' ל"ל ילפותא מחרש הא כתיב להדיא בעמך כהנ"ל ודוחק לומר דהך ברייתא דת"כ פליג. ולכן י"ל דהא דהקפידה התורה מבלי לקלל חרש שאינו שומע ויודע ואינו מתבייש כלל בקללתו ודאי דאין הטעם דקללתו ח"ו עושה רושם וחל על המקולל דהיה לא תהיה קללת חנם לא תבא ועיי' מכות דף י"א רק צ"ל טעם האיסור משום רוע לבב ושנאת חבירו והתורה מזהיר ואהבת לרעך וכו' וזהו כלל גדול לעיקרי התורה. וא"כ י"ל ודאי המקלל למת או לעומד למות מה רוע לבב יש כאן ומה זו שנאה או אהבה גם שנאתו וגם קנאתו אבדה ולכך פטור אבל המקלל חבירו בחשבו שהוא חי וטעה כי באמת כבר מת והוא לא ידע א"כ מחשבתו הרעה וזממו המגונה נעשה ויתחייב ולכך קאמר בת"כ דילפינן בנין אב מחרש מה חרש באמת חי אף חבירו צריך להיות חי באמת וכן יליף ליה רבינו הב"י מהא דאיצטרך קרא למקלל אביו ואמו לאחר מיתה דלא תימא מה מכה פטור אף מקלל פטור הרי בעלמא ילפינן מקלל מן מכה רק באביו ואמו רבי' קרא וא"כ המכה חבירו בחשבו שהוא חי ובאמת היה מת פטור אף מקלל כיוצא בו דהא מדמי' מקלל למכה וזהו מה שי"ל בישוב דבריו וצ"ע: