אורים ותומים, תומים · סימן כ״ז, א׳

משום לא תקלל חרש כו' אמרינן בגמ' דסנהדרין דף ס"ו ע"א אזהרה למקלל אביו ילפינן מן דיין ונשיא וחרש. דמה לדיין ונשיא שגדולתן גרמה חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו פי רש"י מתוך שהוא שפל הזהירה התורה מבלי לצערו דיין ונשיא יוכיחו וכו' ופריך הגמ' מה להנך שכן משונים ואסיק הגמ' דנפיק ליה מן אלקים לא תקלל דאינו צריך לדיין דיליף ליה מנשיא וחרש ואם אינו ענין לדיין תנהו למקלל אביו ואפילו למ"ד אלקי' קודש מ"מ מדכתיב לא תקלל ולא כתיב תקל ש"מ תרתי. וכתבו התו' ד"ה מאי לא תקלל כו' דמקלל חבירו ילפינן מן בנין אב דקללת אביו וחרש דל"ל שהן משונים דאב אין משונה וכו' עכ"ל והרמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין כתב למה נאמר חרש שאפילו זה שאינו שומע ואינו מדבר ולא נצטער בקללת זה לוקה על הקללה זו וכ"כ הטור והקשה הכ"מ והב"ח אדרבא הא אמרינן בגמ' מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו הרי דיותר מסתבר לחייב על קללת חרש מן קללת כל אדם. ותי' הב"ח דבאמת קללת כל אדם לאסור ילפינן מבנין אב מאביו וחרש כמ"ש התו' רק א"כ דבאמת חייב על קללת כל אדם למה נאמר חרש אלא כמ"ש דאפילו חרש דלא נצטער בקללה מ"מ חייב. ויפה תי' הב"ח בכוונת הטור די"ל דס"ל כתו' דקללת אביו ילפינן מן אלקים לא תקלל והדר ילפינן קללת כל אדם מן בנין אב מאביו וחרש אבל אין זה עולה ישוב בדברי רמב"ם דכתב בהלכות ממרים פ"ה הלכה ד' דקללת אביו ואמו נלמד ג"כ מן לא תקלל חרש ולא מן אלקי' לא תקלל. וא"כ אין כאן בנין אב דאביו וחרש וגם קשה למה סותר דברי הגמ' דמשמע בגמ' דא"א למילף מחרש וצריך לומר דיליף מן אלקי' לא תקלל והוא כתב דיליף מן חרש ונראה ליישב דבלא"ה עמד הכסף משנה במה דאמרינן במס' שבועות דף ל"ו בסתמא דמקלל חבירו ילפינן מן מקלל חרש גרידא ואילו בגמ' דסנהדרין אמרינן דא"א ללמוד ממנו שכן חרשותו גרם ליה וצריך בנין אב וכן כתבו התו' בד"ה הנ"ל דגמ' דשבועות נראה כסותר. ולכן נראה לרמב"ם דהתו' הקשה ניליף ממקלל חרש ומקלל עצמו דמוזהר מן קרא השמר לך ושמור נפשך ותו ל"ל שכן חרשותו גרמ' לי' דמקלל עצמו יוכיח וכו' וע"ש שדחקו וס"ל לרמב"ם במה שהקשה התו' בשבועות דף ל"ו הנ"ל ד"ה ושמור וכו' איך אמרינן מקלל עצמו דברי הכל חייב דכתיב שמור נפשך וכו' הא חובל עצמו דג"כ נכלל בשמור נפשך ומ"מ אמרינן בב"ק דף צ' דאית ביה פלוגתא דתנאי וס"ל לרמב"ם בזה דבאמת הא דאמרינן דברי הכל אין פירושו דליכא שום תנא דחולק בזה רק הכוונה ר' מאיר וחכמים דפליגי במשנה בקללת אב ואם אם בעינן שם מיוחד דוקא וע"ז אמרינן דבהך לא פליגי וכן משמע להדיא שם ברש"י ועיי' מהרש"א אבל באמת מ"ד בב"ק דחובל בעצמו רשאי אף מקלל בעצמו ס"ל דרשאי כקושית התו' דמ"ש. וא"כ קושיא התו' הנ"ל דהא דאמרינן בסנהדרין דדרשינן מן אלקי' לא תקלל ולא אמרינן כקושית התו' ניליף מן מקלל חרש ומקלל עצמו ניחא דבגמ' ביקש לומר אוקומת' לכל תנאי דאין בזה באזהרת למקלל אביו ואמו חולק כלל ואילו הוה אמרינן דיליף מן מקלל עצמו הוה קשה הניחא למ"ד דחייב אבל למ"ד חובל בעצמו רשאי וה"ה למקלל מא"ל מנא ליה אזהרה למקלל אביו ואמו ולכך ילפינן מן אלקי' לא תקלל וכו' אבל בסוגי' דשבועות דקאי על המשנה דכ"ע מקלל עצמו חייב ואתיא כהך תנא בב"ק דהוא תנא דר"ע במשנה דחובל בעצמו חייב מן שמור נפשך וכו' וה"ה למקלל א"כ שפיר אמרינן דילפינן מחרש דל"ל מה לחרש שכן חרשותו גרמה ליה דהא מקלל עצמו יוכיח כקושית התו' וגם הרמב"ם בהלכות חובל ובהלכות סנהדרין פסק דחובל בעצמו חייב וה"ה למקלל עצמו א"כ שפיר ילפינן מחרש ולכך כתב בהלכות ממרים דילפינן מחרש וא"ש. וא"כ השתא דילפינן מחרש קללת כל אדם קשה למה נכתב באמת חרש וצ"ל לכ"ש אפי' חרש שאינו מצטער בקללה וכו' וכמ"ש הב"ח וא"ש: